אפשר להניח שאם <mark>ג'ורג' אליוט</mark> היתה עושה מה שכולם עושים, אף אחד כבר לא היה קורא אותה היום. אבל <mark>ג'ורג' אליוט</mark> לא היתה אישה ויקטוריאנית רגילה והרומנים שלה גם הם לא היו רומנים ויקטוריאנים רגילים של בנות המאה ה-19. אם להתייחס לרומן הספציפי הזה, הגיבורים שלו אינם הנשים החסודות שצריכות לברור להן חתן ראוי מתוך שלל רוזנים, לורדים או סתם בעלי אחוזות, תוך שהן מעבירות את הימים בין רקמה, נגינה בפסנתר ונשפים.

The mill on the floss
1860, טראגדיה אחת גדולה- המבוסס על חיי הסופרת <mark>ג'ורג' אליוט</mark>/ מרי אן אוונס, שעזבה את הכנסיה ועזבה את בית אביה, רק בשביל לחזור אליו מאחיה בשנות ה-20 לחייה ולכנסיה השנואה. עד שניהלה רומן מקביל לגבר שהיה כבר נשוי. הדבר זכה בבוז אחיה הצעיר שאהבה וניתק איתה קשר (עד שהיא התחתנה רשמית לאחר מיכן עם בחור צעיר, ונהייתה סופרת).
העלילה הויקטוריינית האיטית כאן מרימה ראש רק מהספר החמישי מ

אינני זוכר מהיכן נפלה עליי ההשראה לקרוא את הספר, אך זו הייתה החלטה טובה.

הסיפור מעניין, וחורג מהתבנית המצופה של רומן-אצולה-בריטית-ויקטוריאני טיפוסי. עליי לציין שה"חפירה" לתוך הירהורי הלב של הדמויות, המתמתחת על פיסקאות שלמות, הביאה אותי לא פעם לבצע "דילוג לפנים". אני לא נוהג לקרוא רומנים מהסוג הזה, אך הפעם זה היה שווה את זה.

למעיין בכריכה האחורית , מצויין שהספר של הסופרת <mark>ג'ורג' אליוט</mark> (כן זו

middlemarch
מעת <mark>ג'ורג' אליוט</mark>, פורסם בין 1872-71 בהמשכים. זהו הרומן השביעי (והלפני אחרון) של <mark>ג'ורג' אליוט</mark>. העלילה נפרסת בין השנים 1832-30 באזור הדמיוני מידלמארץ'- מיין אזור דמיוני דמוי "משגב" של ימינו. באותם שנים היה חוק הרפורמה של 1832- שמטרתו להסדיר מחדש את אזורי הבחירה בבריטניה לאוכלוסיה רחבה יותר מאשר האריסטוקרטים והאצילים בלבד. חוק הרפורמה לווה במחאות רבות בבריטניה, במאבק בין השמרנים לליברלים

ספר מצויין.מרתק, עם האיכויות של פעם.נשאר איתי זמן רב אחרי שסיימתי לקרוא. לא לפחד מ<mark>ג'ורג' אליוט</mark>- סופרת מעולה.

הרומן נכתב ב1876 ובהחלט "עבר" את מבחן הזמן.
'דניאל דרונדה' מאת <mark>ג'ורג' אליוט</mark>.
תרגמה לעברית: אלינוער ברגר

כתוב להפליא. יש אומרים שהצהרת בלפור נכתבה בהשפעת הספר.

להלן ציטוטים נבחרים:

"אינני סבורה שהיא מרשימה את הבריות בדרך כלל כקשת תפיסה.", "אמא," אמרה גוונדלין בנימה נוזפת, "אני טיפשה באופן מצודד וזקוקה שיבארו לי כל דבר - כשהמשמעות נעימה."

"אפשר שהמקרה מוזר, יוצא דופן בצורתו, אבל בעיקר

סיילאס מארנר היה עלם צעיר כשלמד במנזר והשתלם כאורג. במנזר היה לו חבר טוב, שבגד. הבגידה גרמה לסיילאס להיות נאשם בגניבה ולבסוף בסילוק.
דווקא חשבתי לקרוא את מידלמארץ', אבל הספר הדק יחסית הזה נפל לידי. בסופו של דבר, סיילאס מארנר עבר לעיירה מרוחקת, ראבלו, שם החל בעבודתו כאורג בביקתתו הדלה, אבל ראה ברכה בעמלו וצבר גיני לגיני במשך השנים. את אמונתו הדתית איבד, לא ביקר בכנסיה ונחשב אלמוני, אם כי מי שנזקק

מאה שנים של בדידות פוגשת את אחוזת דאונטון.
אל הספר הזה ניגשתי עם המון חשש בגלל שלא הרבה אנשים שאני מכיר קראו אותו וגם יש לא מעט אנכרוניזם ברומאנים מהמאה ה-19, בטח של אנגליה (הטרום ויקטוריאנית אפילו במקרה הזה).
מדובר באפוס רב יריעה על משפחות אצולה - נישואים מאכזבים, קריירות כושלות והימורים שמצליחים - כל זה שזור יחדיו בעלילותיהם של גיבורי הספר שחייהם מורכבים ממחוייבויות שכופים עליהם והמרידות שלהם

לקח לי זמן להכנס לסיפור. הספר מתחיל מסיטואציה מסוימת ואז חוזר לעבר.
רוב הספר עוסק בגוונדלין, למרות שמהות הספר (שמו, וככל הנראה עיסוקו של הספר השני) הוא דניאל דרונדה.
היפה בספר היא צורת הכתיבה והחיים הבריטים של פעם, משפטי מחץ של גוונדלין והזיקה ליהדות לקראת סופו של הספר ובספר ההמשך.