רבות נכתב על יחסי אמהות בנות. הרבה פחות על יחסי אבות בנים. מעניין. והיותר מעניין הוא שכאב הוא כאב. כמו הגעגוע, וכמו הערגה. אלו דברים חוצי מגדר.

<mark>עדו חפץ</mark> כתב שתי נובלות העוסקות ביחסי אבות בנים. הנובלות נעות על דרך דו סטרית. הן של האבות והן של הבנים. בנובלה הראשונה "עוזב הולך", מסופר על בן המתחקה אחר אביו אשר עזב את בית המשפחה בכפר, נסע הרחק, ליבשת אחרת, וקבע את ביתו במדינה נורדית, והקים משפחה חד

הייתי כבר בסביבות ה- 40 עמודים לתוך קריאת הספר וכל שרציתי היה לסגור אותו שלא על מנת לחזור אליו.

הגיבורה הראשית גרמה לי לחוסר נוחות, אבל ברמה קיצונית. לרוב אני חיה בשלום עם גיבורי הספרים שאני קוראת, ותמיד מנסה למצוא את הדבר הטוב, את התכונה היותר טובה שלהם, זו שמעלה את מפלס הטוב על פני זה הפחות טוב. זה לא שהם צריכים להיות טובים . לא זה העניין. אני פה העניין. אני צריכה איזה משהו בדמות להיאחז בה.

הת

עוד מספרו הראשון עוזב הולך של עידו <mark>חפץ</mark> ספר ביכוריו בהיותו ביכורי (מוזמנים לקרוא סקירה שלו גם כאן אצלי בדף ) מעצם כתיבתו של עידו שהיתה לי בוגרת עמוקה , וחכמה , אשר בצידה התפרצויות רגשיות שמופיעות ברגעים הנכונים ומותירות חותם בלב ליבו של הקורא , לא בכדי גם זכה בו בפרס שר התרבות להוצאה לאור של ספר ביכורים.
ולכן לא היה לי כל ספק שכשיצא ספרו השני למה לא אמרתי לא , רומן נוקב ומטלטל העוסק בשתיקה , באשמה