כשראיתי את הספר לראשונה וקראתי שהסופרת <mark>גנית אורין</mark> גם בימאית גם מפיקה וגם תסריטאית הסתקרנתי יותר לקרוא אותו . וכשסיימתי אותו הכי נהניתי מהקריאה כי היו בספר בערבוביה מכל הטייטלים האלה של גנית בסיפור העלילה מה שריתק אותי וגרם לקרוא אותו בזרימה ובשקיקה .
הסיפור הוא על גאיה אם חד הורית ל2 עוסקת בבקרים בטיפול בבריאות הנפש ובערבים היא מפיקה סרטים
היא חיה לצידו של אב נרגן ועצבני המשליט טרור על כל

סבתא שלי הייתה אומרת "אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק" ולצערי, זהו המשפט הממצה והנוקב שהידהד לי לאורך קריאת הספר הזה.
כי 'ארוחה משפחתית' מגיש לקוראיו ראי של משפחה ממוצעת, במקרה הטוב. מטרידה עד מופרעת, במקרה המציאותי יותר.

אז מה היה לנו?
מצד אחד נגלה הורים מבוגרים, משכילים, שמנהלים את חייהם בערוב ימיהם. אב שטלתן ומזדקן שהשתלטנות בו הופך קיצונית בערוב ימיו ואמא שמאבדת אט אט את תודעתה.
מהצד השנ

מעצם היותנו בני אדם, השבטיות חשובה לנו. להרגיש שייכים, קרובים ומזוהים עם אחרים, הוא חלק בלתי נפרד מטבענו ועל כן, משפחה היא ערך עליון עבור רובנו.

מי מאיתנו לא עבר משברים משפחתיים, קטנים כגדולים?
מי מאיתנו לא כמה ושאף שהוריו ואחיו יעניקו לו את חותמת אישורם?
מי מאיתנו אינו חפץ בתמונה המשפחתית המושלמת: כל בני המשפחה נסובים לשולחן וחולקים ארוחה כאשר חיוכים מעטרים את פניהם, ברק מנצנץ בעיניהם, אושר