מה אגיד על הספר הזה? הוא לא רע, הכתיבה בו נעימה והיו בו הרבה קטעים שהיו כתובים פשוט מצויין... אבל בכל זאת משהו היה לי חסר. סיפור המסגרת מסופר ברובו מעיניה של לני, נערה בת שבע עשרה, חולת סרטן סופנית שנמצאת בשלבים האחרונים של חייה. היא פוגשת את מרגו, אישה חביבה בת 83, חולה סופנית גם היא. הן מאושפזות במחלקות שונות ונפגשות בחדר האומנות של בית החולים. שם נרקמת ביניהן ידידות מיוחדת במינה והן מחליטות על

זו סקירת חוב מהטיסה לאוסטריה, למרות שבסופו של דבר קראתי את רובו של הספר בארץ. לקחתי אותו לטיסה בגלל המשפט הפותח:
"כשאנשים אומרים 'טרמינלי' אני חושבת על נמל התעופה. אני מדמה לעצמי איזור בידוק גדול, בעל תקרה גבוהה וקירות זכוכית, עובדיים במדים תואמים שממתינים לרשום את שמי ופרטי הטיסה שלי, ממתנים לשאול אם ארזתי לבד, אם אני טסה לבדי. אני מדמה לעצמי את פניהם הריקות של נוסעים המביטים במסכי, משפחות מתחבק