שנת 1935 בספרים

איזה ספר. העותק שהגיע אליי הוא מהוצאת דביר משנת 1935, הוא היה די שמור כשהתחלתי לקרוא, אבל לצערי התפרק לגמריי כשסיימתי, כנראה שאנחנו לא אמורים לקרוא בספרים שיצאו לאור לפני כמעט 100 שנים אלא להשאיר אותם לאספני הספרים. שלום אש מתגלה במיטבו בספר זה, כתיבתו מצד אחד מאוד קריאה ומצד שני מורכבת וחכמה, כך שהתוצאה היא ספר נפלא שודאי ישאר בזכרוני זמן רב.

הסיפור מתרחש בעיירה יהודית בפולין באמצע המאה ה-19. יחיאל הוא ילד למשפחה יהודית עניה בה האם היא מפרנסת המשפחה והאב לומד תורה, יחיאל מתגלה כילד שלימודי התורה קשים עליו והוא לא מצליח לעמוד בדרישות התובעניות של לימוד תורה ומצוות. חוסר יכולתו מביא אותו להיפלט ממסגרת הלימודים והוא מצטרף לאימו כדי לעזור בעול פרנסת המשפחה. הבעל הלומד מחליט יום אחד לעזוב את העיירה ולעבור ללמוד תורה ישירות מהרב הראשי שלו הנמצא בעיירה מרוחקת, והוא מתנתק מהמשפחה. שלום אש אוהב את היהדות, אך במהלך הסיפור לא חוסך ביקורת על התנהלות החסידים והרבנים ואורך חייהם, לדוגמא כאן הביקורת היא בכך שגבר המשפחה איננו מפרנס ולבסוף גם עוזב את משפחתו כדי ללמוד תורה ומשאיר אותה לחסדי הגורל.
יחיאל מתבגר וכדי להתפרנס עובר לגור אצל משפחה יהודיה אמידה בכפר אחר. הכפר נשלט ע"י רוזן פולני שחי בעבר וסוגד לנפוליאון וברשותו כלב ענק אותו הוא לא מהסס לשסע להנאתו ביהודים שבאים לפתחו. יחיאל משתלב בחיי המשפחה וגם חוזר ללמוד תורה אצל משפחה שחיה בתוככי היער, הוא מתחתן עם ביתו של בעל הבית רייזל. יחיאל הופך להיות רב של אנשי הרחוב, האנשים הפשוטים ובעלי המקצועות, כל אלו אנשים שהרבנים הרציניים לא מעריכים ואינם רוצים קשר איתם, אליהם יחיאל מתחבר. הוא מתחיל לצבור לעצמו שם כבעל יכולות ריפוי והגשמת משאלות בזכות תפילותיו. הרבה הרפתקאות ומקרים מעניינים עוברים על יחיאל בחייו, עליהם תוכלו לקרוא בספר זה.
למיטב ידיעתי פעם אחרונה שהספר יצא לאור היה בשנות ה-60, וחבל שכך. זהו ספר מצויין ששווה להוציא לאור שוב. אין צורך בתרגום מחדש, תרגומו של יצחק לייב ברוך הוא מעולה וקשה לי להאמין שמישהו היום יצליח לתרגם את הסיפור טוב יותר. המתרגם תירגם משירת היינה וגם את פאוסט של גתה, על תרגום זה זכה ב-1945 בפרס טשרניחובסקי. מומלץ מאוד!

הסופר האחרון מסופרי השפה העברית, לדורותיהם, שידע להשתמש במדרשי אגדה ומעשיות יהודיות עד כדי שילובם כאלמנט מכשף ואפוף מסתורין בתוך סיפוריו הקצרצרים שכל-כולם פיוט רם מעלה. כיום, הוא נחשב הנשכחים - מעטים שמעו עליו וכמעט שאין למצוא את כתביו בחנויות הספרים המשומשים - וזה מאוד מצער; סיבה אפשרית לכך ניתן למצוא בגודל עזבונו הספרותי הדליל - 7 סיפורים צנומים אותם הביא לידי כתב בשנותיו האחרונות (סך הכל חי 24 שנים, ומת כמדומני משחפת או מחלת ריאות אחרת), אשר בתוך היקפם קופלו רבדים ושכבות רבות של יופי, ראיית עולם צבעונית עד כאב והמון אהבה למימדים המיסטיים והלא-נודעים של נפש האדם והקיום כולו.

אם נתקלתם פעם באחד מספריו באיזה שהוא מקום, אל תעצרו להסס, שובו אל אותו מקום וקראו. קריאת כל הכתבים - לא יותר מיום, זה באמת שווה את זה ולא רק ליודעי ח"ן כי אם לכל דובר עברית.

חוויה מרוממת ומשובבת לב ונשמה.

להזכר בימים עברו עת אהבת הארץ היתה מקום ראשון

בספר יש תמונות נדירות מאד של ביאליק, שצילם הצלם: שוכמן. זה נראה שביאליק ממש "דיגמן" בסטודיו או בביתו, והתמונות, בעיקר צילומי ראש, מראים את ביאליק כאדם חביב, חייכני וצוחק.

העלילה:
דני שב משרות צבאי במלה"ע הראשונה אל טורטייה פלאט שבמונטריי, קליפורניה, שיוסדה ב-1770, והיתה עיר הבירה של קליפורניה שהיתה מאוכלסת בהודים, מקסיקנים וספרדים. זו היתה אדמה עשירה בזהב וכסף, יערות, הרים ועמקים. רחובות העיירה הובילו אל המפרץ ובו בתי חרושת לשימורים- אזור מסריח בו שומרו דגים מהאוקיינוס השקט, סביבה ששמשה השראה לנובלה המאוחרת יותר של סטיינבק- סימטת השימורים (1945). העיירה היא רב-תרבותית, עם שכונות שונות בהן איטלקים, מקסיקנים, פורטוגזים, סינים ויפנים, שהגרו לשם כדי לעסוק בדיג. סטיינבק עצמו התגורר זמן מה בפסיפיק גרוב ובלה זמן רב בסימטאות השימורים (Cannery Row). מעל למונטריי ממוקם המחוז העלוב: בתים קטנים וצריפונים בהם דרו עובדי בתי החרושת ותושבי טורטייה פלאט. דני מגלה שסבו הלך לעולמו והוריש לו שני בתים. האחריות שבאה עם ירושה זו אינה מתקבלת בברכה והוא משכיר אחד מהבתים לחברו פילון (Pilon). שני החברים מבלים את זמנם בגנבת יין, השתכרות, מריבות והתפייסויות.
פילון אף פעם אינו משלם שכ"ד אך הוא מחליט להכניס לבית שותף, פאבלו, והוא ישלם את שכר הדירה. זהו נסיון כושל, כיוון שפאבלו הוא חסר אמצעים. פילון ופאבלו מחליטים להכניס דייר שלישי, ג'סוס מריה קורוקורן, שהוא ישלם לדני את שכ"ד. הם שולחים את ג'סוס מריה להשיג להם מזון וכסף ובינתיים מתפננים להם בבית.
לילה אחד משתכרים להם שלשת המקסימים הללו ומתעלפים להם בנינוחות לאורו של נר דולק. במהרה נשרף הבית כליל, וכך עוברת החבורה לגור בביתו של דני. הם מתחייבים לאספקה של מזון ויין בתמורה לשהותם בבית, ודני מתיר להם שימוש חופשי בבית, אך מיטתו מחוץ לתחום.
הקורבן, סליחה- חבר, הבא של החבורה הוא פיראט, בחור מעורער המוכר למחייתו עץ להסקה והוא מלווה תמיד בחמשת כלביו. הם יודעים שהוא אמור להיות עשיר כיוון שהוא מרוויח רבע דולר ליום אך אינו מבזבז את כספו- אך הם אינם מצליחים להבין היכן הוא מסתיר את האוצר. הם מחליטים להתחבר איתו על מנת שיוכלו לגלות את הסוד, אך במהרה מבינים שהוא חוסך את הכסף כדי שיוכל לקנות פמוט מהודר בו יוכל להדליק נר עבור פרנסיסקו הקדוש שרפא אחד מכלביו.
כעת החברים- שאכן יש בהם שמץ של כבוד- מרגישים שזוהי חובתם לעזור לפיראט לרכוש את הנר, והוא עובר לגור איתם. כלביו, כמובן, מצטרפים. בליל אנדרו הקדוש (29 בנובמבר) יוצא פילון לחפש את האוצר ביער בהנחה שהאוצר יבהיק בחשכה, כיוון שלפי האגדה המקומית זה בדיוק מה שאמור לקרות בלילה הספציפי הזה.

“Ghosts could walk freely tonight, without fear of the disbelief of men; for this night was haunted, and it would be an insensitive man who did not know it.”

פילון וחברו ביג ג'ו מבחינים באור כחול בוהק, אך כשהם חופרים במקום למחרת בבקר הם מוצאים מעין סמן מדידה בצורת צלחת המוטמן האדמה, מן הסתם למטרת מדידה. לא ממש אוצר.
ביג ג'ו גונב את אוצרו של פיראט המוסתר כעת מתחת לכרית של דני והחבורה מלמדת אותו לקח אלים וקשה. הוא מחזיר להם את הכסף ולאחר ספירה הם מגלים שנותר להם מספיק כסף כדי לקנות את הפמוט הנחשק, וכך הם עושים. פיראט רוכש את הפמוט מהכומר, וזה מספר לבאי הכנסיה על המעשה הנשגב. בינתיים מתפרצים כלביו אל הכנסיה ומביכים את פיראט, אך הוא מיד מבין שהכלבים הבחינו בהתגלות של פרנסיסקו הקדוש מאחוריו, וכך ההתפרצות נסלחת.
החבורה מעבירה את ימיה בשעשועים עם נשים, גנבה ושתיית יין וספורי מעשיות, אחר לאחר זמן מה נתקף דני דכאון והוא מתגעגע לחייו הפרועים והחופשיים מאחריות טרם הירושה לה זכה. הוא בורח והחברים מודאגים. הם מחליטים 'להרים' מסיבה לכבודו של דני, אך במהרה זו הופכת לקול תרועתו האחרון של דני. הוא משתכר לחלוטין, נאבק בכל הגברים ומתאהב בכל הנשים, בורח אל חשכת הליל.... ונופל מהמצוק.
לאחר מותו, חבריו- שאין באמתחתם בגדים מכובדים, נאלצים לצפות בהלוויתו מחוץ לתחום בית הקברות. הם חוזרים אל הבית, שם, כמובן, הם שותים, וגץ שמתעופף לו מהאח הבוער נתפס בקירות והבית עולה באש. החברים מבינים שזהו הסוף. הם נותנים לבית להשרף ואז מתפזרים איש איש לדרכו.

------
שבעה עשר הפרקים של טורטייה פלאט מאוחדים ע"י מספר נושאים השזורים בהם. נושא החברות והנאמנות הוא מרכזי והוא נוגע לפגיעות האנושית- עיסוק מרכזי בספרים שונים של סטיינבק. הצד הקומי של נושא החברות בדר"כ מודגש במודעות לבדידות האולטימטיבית של הגבורים כשהם מנותקים מהזהות הקבוצתית.

“A dying organism is often observed to be capable of extraordinary endurance and strength. ... When any living organism is attacked, its whole function seems to aim toward reproduction.”

סטיינבק משתמש בדימויים מעולם החי על מנת לקשר את האדם אל החיה ולהזכיר לנו את בדידותו ופגיעותו בסביבה הכפרית.
הוא מדגיש כי החבורה מנותקת מהאוכלוסיה ה'נורמלית'. הדמויות אינן ראויות להערצה במובן המקובל: בתחילת פרק 8 מוצג ביג ג'ו כמעין אנטי-גיבור והמקומיים לועגים לאי-התאמתו לחברה של פיראט, ומרחמים עליו. החבורה הזו אינה מונעת ע"י תגמול כספי; פרק 1 מתחיל בכך שדני שוכח לכמה שעות מהעובדה שזה עתה ירש שני בתים בזמן שהוא משתכר. הם אפילו מצליחים להתחמק מכורח הזמן כשלמונטריי מתוארת תכונה משתנה ו'הפאיסנוס של טורטייה פלאט אינם משתמשים בשעונים'. (פאיסאנוס- 'ערב רב של דם ספרדי, הודי, מקסיקני ואירופאי', עניים, רכי-לבב ונאמנים האחד לשני).

“Time is more complex near the sea than in any other place, for in addition to the circling of the sun and the turning of the seasons, the waves beat out the passage of time on the rocks and the tides rise and fall as a great clepsydra.”

לנובלה רקע אישי והסטורי; סטיינבק מתאר את נוחיות חייהם של הפאיסאנוס, החיים בהרמוניה עם הטבע וחושיהם הבסיסיים, חופשיים מהקיומיות המסחרית והקדחתנית האמריקאית המודרנית. זהו נושא חוזר ונשנה בפרוזה של סטיינבק- הוא מעמיד את הערכים הטבעיים של האדם הפשוט למול אלו של החברה התחרותית. באופן פרדוקסלי, טורטייה פלאט נתפס כנסיון הכתיבה הראשון של סטיינבק המעוגן במציאות. עם זאת, ברור שהוא עושה שמוש בדמויות אמיתיות בכדי לתאר דרך חיים המרוחקת מהמציאות של החיים המודרנים האמריקאים.

--על הדמויות---
בערמומיותו של פילון אפשר להבחין כבר מהפרק הראשון. הוא מצליח לגרום לדני להזמין אותו לחיות עמו בביתו השני, ומצדיק את אי-תשלום שכה"ד בכך שהוא חולק את הבית עם פאבלו, והוא טוען שאם דני ידרוש תשלום 'פילון יטען "אשלם כשפאבלו ישלם"'. הוא משתמש בהגיון כדי לתרץ את מעשיו עליהם החליט קודם לכן. דמותו היא הבהירה ביותר בסיפור, כיוון שהוא מייצר מצבים מדומיינים ומזימות ערמומיות על מנת לאבטח את צרכיו האישיים ואת אלו של חבריו, בין אם מדובר במניעת קשר רומנטי מדני (העלול להפר את הסטוס קוו) או השגת אוכל באמצעות חירור הגדר כדי לאפשר לתרנגולות של השכנה לבנות להן קן על אדמתם. כמו דני, הוא מאושר כשצרכיו הבסיסיים- חמום, מזון ויין- ממולאים. הוא אוהב להנהיג את שאר החבורה ונהנה מהתנצחויות מזדמנות עם חברו פאבלו. בפרק 2 מתלונן פילון על כך שעם התעשרותו יפנה דני עורף אל חברו, ובכך לוחץ על בלוטת אי הנוחות של דני עם מקור העושר החדש שלו- רק בכדי שזה יזמין אותו לחיות עמו. העובדה שדני אינו מסתדר עם אחריות ניכרת כבר עם פתיחת הספור כשהוא אומר לפילון: "הלוואי והבית היה שייך לך, אז אני הייתי בא לגור איתך" (עמ' 34). עם ההתחייבויות והאחריות החדשות המרסקות את עצמאותו וחוסר הדאגות של חייו הקודמים, מותו של דני הוא בלתי נמנע.
ביג ג'ו (Joe Portagee) הוא אולי היחיד בחבורה הסובל מחסרון באמות מוסר. ההכרות עם ג'ו מציגה אותו כטיפוס בסיסי ואגרסיבי 'שאינו מוסרי' ו'אינו סולד מגוב' הפרוצות והסרסורים במונטריי. הוא מאד שונה מג'סוס מריה קורקורן החביב- 'מורה הדרך של אלו הרוחניים'- אותו אי אפשר להאשים בכוחו להתנגד לקסמיהן של בנות המין השני, כפי שרואים בפרק 13.
חשיבותם של פיראט וכלביו ברומאן היא בייצוג נושא הבדידות, האאוטסיידריות, הנוכח ברבים מספריו של סטיינבק. כמו לני ב'של עכברים ואנשים' (1937) ,פיראט חסר יכולת אינטלקטואלית, כפי שמסביר פילון, 'אלוהים לא העניק לו את כל התבונה לה הוא זקוק' (עמ' 86) והוא מתואר ע"י סטיינבק באהדה. הוא חי חיי בדידות בחברת כלביו בלבד, לפני שהוא מוזמן להצטרף אל דני וחבורתו. בעוד שבכוונתו של פילון להתחבר אליו בגלל כספו עושה רושם אנוכי, בסופו של דבר החשיבות שבחברותם היא בתאור התמיכה ההדדית שמספקת החבורה. לבסוף מרגיש פיראט שהוא מסוגל לבטוח בחבורה בכדי למסור להם את כספו למשמר ומכיר בכך ש'במשך כל השנים האלה התגוררתי בלול-תרנגולות ולא ידעתי הנאה... כעת אני מאושר' (עמ' 99). למרות החמדנות האנושית הטבעית של חלק מהחבורה, הכסף הזה הוא שמאחד את אמונם אחד בשני.

לסיום, ציטוט אהוב במיוחד על הפילוסופיה שבשתיית שני גלונים של יין:
"שני גלונים של יין אינם עניין של מה בכך, אפילו עבור צמד פאיסאנוס. אלו הן מעלותיהן של שני הכדים: קצת מתחת לצוואר הבקבוק הראשון, שיחה רצינית ומרוכזת. שני אינץ' מטה זכרון עצוב ומתקתק. שלשה אינץ' נוספים, הרהורים על אהבות ישנות ומספקות. עוד אינץ', מחשבות על אהבות ישנות ומרירות. תחתית הכד הראשון, דכדוך כללי ללא כיוון. צוואר הבקבוק השני, יאוש שחור, נוראי. שתי אצבעות מטה, שיר קינה או געגועים. אגודל, כל שיר אחר שכל אחד מכיר. כאן אוזלות המעלות, השובל מתפצל ואין ודאות. מכאן והלאה, הכל יכול לקרות."

*נקרא באנגלית, תרגום השמות והציטוטים על אחריותי הבלעדית.