אני חולמת לפעמים על מקום אחר

בתוך המחשבות צוללת במעיינות כחולים,

במקום רחוק מידי האדם, רחוק בטביעות רגליים סקרניות.

האור מפיך בי את האושר ואת כל מה שאני צריכה,

האור הוא מה שישא אותי למקום בו אני רוצה להיות.

בין התופת אל חושך אין סופי, יגיע האור ויקח אותי עימו.

ייקח אותי ויראה לי את הדרך לחיים אחרים, חיים מלאים.

ביקשו מאיתנו לבחור משפט של הדלי לאמה ולכתוב עליו משהו, אני כתבתי את זה:

פתחו ידיים לשינוי אך אל תוותרו על הערכים שלכם, השינוי יבוא ביום אחד שלא תשימו לב. גם אם תעשו תנועה קטנה לעברו הוא יקרה, כי העולם בנוי בצורה כזאת שכאשר זז משהו באוויר הוא כמעט תמיד מזיז אחריו תנועה אחרת. תהיו בטוחים בתנועה שלכם, תנועה אחת מיותרת עלולה להתפרש קצת שונה ממה שרציתם ועם הזמן תהפוך מכוערת. בלב מלא פתחו ידיים אל השינוי, אל השונה והרימו ראשכם גבוה, כי עת חדשה בפתח, העת לשנות ולהצליח. בלי לחשוב פעמים תכניסו את נפשכם ואת ליבכם לתוך התנועה וראו כי ההצלחות הקטנות ביותר מתחילות בתנועה אחת קטנה אך עם משמעות רבה. פתחו ידיים לחבק את העולם כי אחד הוא ולו אין תחליף.

השכילו מתוך מחשבה שהאדמה שהיא לנו אימא קוראת אלינו מתוך האפלה בראשינו ויודעת להוביל אותנו חזרה אל אור ירח טהור. משם רק אתה תדע, ותדע לחזור אל הבית. אל מקום התחלה. משם תנועה תבוא וחיבוק אחד ימקם אותך בדיוק איפה שאתה צריך להיות. תצליח לחזור הביתה, תצליח לשנות דור ותביא אל העולם, תנועה אחת שאחריה תגרור אלפים שינועו אחריך לתנועה אחת גדולה של אהבה ושלום.

בעיניים שלה ראיתי אותה שואלת, "לאן את נעלמת?" ואני עניתי לעצמי, אני לא נעלמתי, רק החלמתי. הכדורים התפזרו על השטיח שגם ככה היה קצת רטוב. זה היה ברור שאני צריכה לאסוף אותם לפני שאני אאבד את כולם לשלולית שהיא עשתה מנעליה. הרמתי את הראש חזרה אל השמשה וראיתי שהטור לפני היה פנוי וכל הרעש סביבי היה רק קולות צופרים שרצו שאתקדם. לפתע התחילו לזרום אל תוכי המחשבות שלה, כאלו שהיא קיבלה את היכולת להחליט בשבילי. אולי אני צריכה לחזור אחורה, היא חשבה. אבל כשעלתה מחשבה הזאת בראשי היא הסתכלה עלי וידעתי שמעתה והלאה אני כבר איני השולטת בחיי. הצופרים גברו לשנייה ואז שוב שמתי את רגלי על דוושת הגז והמשכתי לנסוע. "אולי באמת כדאי לך להקשיב לי קצת יותר" היא אמרה. לרגע כאלו שהייתי יכולה לשמוע רק אותה, הרעש סביבי נחלש. בזמן שנסעתי היא הצליחה לעבור למושב האחורי ושם היא הוציא מהתיק שלי שוב את הטלפון. הפעם היא עשתה משהו שאני לא יכולתי לראות. היא נהפכה פתאום ליותר חכמה. זה גרם לי להרגיש פתאום חסרת אונים לחלוטין, דבר אחד זה לא לתת לי תשובות אבל היא כאלו שינתה את ההחלטה שלה לחלוטין. שמעתי מרחוק איך שהיא נתקה שיחה אבל לא הצלחתי להבין בדיוק ממי היא הייתה. היא התקרבה אלי בדיוק לפני שנכנסו אל חנייה והאמרה לי בקול היה נשמע לי טיפה מוכר אבל מרוחק, אולי בעצם אני שמעתי לרגע את עצמי.

"אנחנו לא נכנס לפה היום, ביטלתי את הטיסה" היא ביטלה את הטיסה שהיא הזמינה. הטיסה הזאת גם ככה הייתה בדקה התשעים, לא הבנתי מה פתאום מה שנה את החלטותיה כל מהר. היא עברה שוב לקדימה, הדהים אותי איך שהיא צליחה לעבור ולחזור כל הרבה פעמים מבלי להפריע לי לנהוג. הרי נהגתי ברכב ידני שבו הייתי צריכה את המקום כדי להעביר הילוכים. אבל זה לא הפריע לה כלל. היא בקלילות לא אנושית כמעט עברה בין המושבים, קדימה ואחורה. משנה את הסדר הטבעי של מה שהיה אמור להיות היום האחרון שלנו יחד. ניסיתי לסדר בתוך ראשי משפט שיהיה הגיוני לומר, אבל ככל שאני חשבתי על כך יותר היא קראה אותי טוב יותר ולא הרשתה לי לדבר. המבט שלה ענה לכל השאלות שעלו בראשי. אבל עדיין לא הבנתי מה היא עושה.

"אם את מתכוונת להישאר ככה כל הזמן, אז אולי אני אתן לך משהו לחשוב עליו כדי שאני לא אצטרך לסבול ממך יותר". היא אמרה, בקול שאפילו היה אפשר לקרוא לו קצת כואב. מעולם לא שמעתי אותה כועסת ככה. לא העזתי להגיב, היה נראה שזה היה משהו שהיא ציפתה לו כי באותו הרגע חזרה לשבת לידי, בעצם כאלו שכלום לא קרה. "שלא תחשבי שזה נגמר, יש לי הרבה מה לומר לך ועל מה שעשית לי. עכשיו אני רוצה שתיסעי למקום שאני אגיד לך". התחיל לכאוב לי הראש, ראיתי קצת מטושטש ואז הבנתי. היא כאלו החזיקה רובה טעון לתוך ראשי. הכדורי שפוזרו על הרצפה היו הנשק שלה אל תוך הראש שלי. היית חייבת לשכוח ממנה. הייתי חייבת שהיא תירה בי כדי שאני אוכל לחזור לעצמי. אז התחילו העננים השחורים להופיע.

כשהתעוררתי הרגשתי רע, ידעתי שאני לא יכולה לזוז גם הרגשתי שאני תקועה במבטו של מישהו. מישהו שאני לא מכירה. לא ראיתי טוב, ככה שלא הייתי בטוחה בכלל ברגשה הזאת. אז הבנתי שאם אני לא זוכרת את מה שהיה באמת, אולי עדיף לי לשכוח את הכול וזהו. אולי מה שקרה היה כל כך נורא שעשו לי טובה וגרמו לי לשכוח אותה. היא כנראה תמצא את הדרך חזרה אלי, אבל עד שזה יקרה, עדיפה לי השכחה.

האור שהיה במקום שבו הייתי, היה מטושטש כבר יום שלם. כאלו מישהו שם לי משקפיים בלתי מורגשות שאותם אני אצטרך להוריד מתישהו. אבל לאחר מה שהרגיש כמו שינה ארוכה התמונה התבהרה. הבנתי שאני בבית חולים. רק זה היה דיי ברור שזה לא מהסוג שבו שמים חולים שעברו תאונת דרכים, או שאולי כן. אני כבר כמעט ולא יודעת כלום. אני עדיין הרגשתי בתוך בועה שבה אין קול ולא באמת הצלחתי לראות שום דבר. הסתכלתי וראיתי שהלבישו אותי בשמלה של בתי חולים, כזאת שפתוחה מאחור ודרכה רואים את הישבן. זה לא באמת הפריע לי, רק הקור היה מציק. ניסיתי לרדת מהמיטה אבל נפלתי ואז שמעתי קול מצפצף שמיד הביאו איתו אחות שעזרה לי לחזור למיטה. אז ראיתי שאני מחוברת במכשיר שמודד משהו לא ברור שעל הצג הופיע עיגול שכל שנייה יצא עיגול חדש והרחיב את המעגל בעוד ועוד עיגולים חיצוניים. ניסיתי לשאול אותה, אבל כמו השקט שהיה קודם לא שמעתי מילה.

מעולם לא תיארתי לעצמי איך ארגיש כשכל החושים שלי נעלמו בבת אחת. אולי אם אני אנסה שוב זה יצליח, ראיתי שהאחות עדיין שם. הבנתי שהיא מנסה לדבר אלי ושהיא אומרת לי כל מיני דברים על הבדיקות שעברתי. אבל לא שמעתי אותה. לא הצלחתי להפעיל שום דבר שלא היה ראייה. זה התחיל להלחיץ אותי שלא ידעתי. קיוויתי שאני אזכה לביקור ממנה, בחברתי הטובה שתנחם אותי. אבל היא לא הגיע, היא לא הייתה בשום מקום. במקום מסוים הרגשתי שחתיכה מתוכי עזבה. היה לי ברור שבמקום כזה היא בטח לא רוצה להיות או שאולי לקחו אותה ממני כמו בפעם הקודמת. אבל איך זה שאני לא מצליחה לחזור לעצמי, למה היא לא מגיעה.

כל הלילה שמעתי את הצליל של המכונה בתוך החלומות שלי, בעצם בכל הזמן שאני זוכרת, זה היה הצליל היחידי שהצלחתי לקלוט מההמולה שהייתה סביבי לעיתים קרובות. אני לא באמת יודעת כמה זמן אני כבר שוכבת פה וגם אם מישהו ניסה להסביר לי הוא זכה כנראה למבט אטום ממני. פשוט לא שמעתי איך ומה הם רצו ממני. רוב הזמן הייתי שוכבת ומביטה אל התקרה ואז נרדמת. הייתי מתעוררת כשמגש מונח על חקי ואחות שכנראה ניסתה להעיר אותי יותר מעשר דקות ונראתה עצבנית במיוחד. האוכל לא היה טעים, חוץ מהעובדה שהייתי חייבת לאכול כי באמת שהייתי רעבה, בחיים לא הייתי אוכלת אוכל כזה. היה לאוכל כאן טעם מוזר של מה שהיה אמור להיות פירה ובעצם היה סוג של מרק תפוחי אדמה ובשר שהיה כמו שקוראים לזה "מכובס". מה שבטוח שלא היו חסרים לי נוזלים בכלל.

הצלחתי להבים חלק ממה שהיה סביב אחרי מחקר מעמיק שעשיתי, בגלל שלא באמת יכולתי לקום ולהסתובב מצאתי את עצמי קוראת את כל כתוביות שרשום על המכשירים והצלחתי להכיר את רובם. חלק גם באמת הצלחתי להבין מה הם עושים ומה המטרה שלהם. שום דבר לא הפריע בתוך השקט שהיה תמיד סביבי, גם לא באמת דיברו אלי כי אני חושבת שהם וויתרו עלי. רוב הזמן דיברו אלי בשפת הסימנים, אבל גם זה לא היה ברור. הפכתי להיות חירשת רק מלפני כמה ימים וכבר חושבים שאני יכולה להבין אותם כשהם מדברים אלי עם הידיים. אז כשהגבתי להם כמעט בלי עניין אם בכלל הייתי מסתכלת הם היו מוותרים אחרי דקה והולכים. העדפתי להתעלם מכל הפרעה גם אם זה אומר להישאר באפלה לגבי איפה אני ולמה אני שם. הרגשתי שזה יה חלק מריפוי שלי ועלי להשלים עם עצי לפני שאני אהיה מסוגלת לתת לאנשים טיפה מידע לגבי.