הוא הביא לה פרחים ליום האהבה. היא חייכה.

הם אכלו משו קטן במטבח, אחר כך ניגשו אל הספה הגדולה, הפשיטו אחד את השניה בחופזה.

נעל עקב שחורה צונחת אל הרצפה.

ומיד אחריה - מתאבדות בעקבותיה - גופיה ריחנית ושמלה פרחונית.

וגם תחתונים דהויים (שלו) ושרשרת פנינים (שלה)

מצאו את מקומם על הרצפה הקרה לרגלי השולחן.

נשיקות חטופות במצח, שריטות קלות על הגב,

לפי כללי הטקס של כל זוג מאוהב.

ממולם החלון הגדול בסלון, פתוח לכל.

ציפורי דרור קטנות, קרני אור ארוכות וגרגירי אבק קלושים- מביטים בנעשה, צופים בזוג הנהנתנים.

ומכאן זה כבר נהפך להשתוללות בלתי מרוסנת של הזוג הנלהב:

הוא נושך את צווארה כמו כלב ציד ללא השגחה, היא צורחת ומחזירה לו בסטירת לחי יבשה. הוא יורק לתוך פיה ומושך בשערה. בתגובה היא שורטת את פניו ותולשת מחזהו קווצת שיער שחורה כהה.

הוא מוביל אותה בידו, מהר-מהר, אל אדן החלון הגדול.

הוא מישיר את גופה אליו בתנועה פתאומית, חדה, וחודר אליה בגסות.

נשימתה מקרטעת, חורקת, משנה את מסלול הקצב הטבעי שלה.

היא אוחזת חזק בזרועו והוא בשלו - לא מוריד ממנה את המבט.

כך זה נמשך מספר דקות..

לבסוף הוא מתעורר משנתו. לבדו. בתוך מיטת ברזל קטנה וצרה. בחדר מוזנח של בית חולים פסיכיאטרי ישן.

הכל הרגיש לו כל כך אמיתי. הוא הרגיש כל כך חי בתוך החלום הזה. לאורך כל השהות שלו כאן, בבית החולים הזה, הוא לא חלם אף פעם דבר.

זה הזמן הזה בחודש של האבדנות. וזה גל. אני יודע שזה גל. גל מאוד קשוח ושוטף אמנם, אבל לבסוף הוא חולף.

הבעיה היא - שכשהגל המפלצתי הזה מגיע, אתה תמיד מסתכל סביבך - צופה ברוחך מימינך ומשמאלך ומחפש דבר גדול ובעל ערך, או בעל משמעות, או סתם דבר כזה שמעורר בך מעין ריגוש רגעי או גורם לך לתחושת סיפוק זמנית, בקיצור - אתה מחפש משו להיאחז בו. ותכלס - ברוב המקרים - אין לך באמת דבר כזה, אין לך ממש במה להיאחז, אז אתה נסחף יחד עם הגל הגדול והרעוע הזה ואתה סופג המון מכות מאותו ים דמיוני: אתה נחבט מאבני הים הנוקשות והכואבות למגע, עם הצורה הלא סימטרית והמוזרה שלהן, מאדמת הים המוצקה והקשיחה, וממים. ממים רבים. מים רבים שחודרים אליך מכל כיוון, עוברים במהירות דרך כל פתח חלול ונקב זעיר בגופך, עושים בך כמעשה שד בתוך גוף מלאך. וכך זה נמשך, כל הדרך, עד החוף. וכשאתה מגיע לחוף, יש רגיעה. אתה מתיישב לך על שפת הים הנעימה, הרטובה במעט, ומביט לך באותם גלי שד עצומים שלפני רגע עשו בך שמות, אך הפעם אתה מביט בהם מרחוק, ממרחק בטוח, ממרחק כזה שבו אתה בהחלט מוגן מפניהם. עד הפעם הבאה.

מר גורלו של האדם. מר וחמקמק וממזר הוא; בעיקר לאחר סוף ימיו.

האדם בוכה את מותו של חברו, בוכה את מותם של הוריו,

ואפילו בוכה ומתייסר -חלילה- על מות בניו.

רק על מותו שלו אינו יכול להתייסר.

הוא אינו יכול להתעצב על לכתו מן העולם הזה ברגע האמת.

הוא אינו יכול להתעכב ולנוח על מושב העצב לכמה רגעים, ולהתחכך באבלו - על מותו שלו.

הוא אינו יכול עוד להעלות זיכרונות ולהתרפק על תקופות עבר בחייו - רעות או טובות.

זה עכשיו תורם של אחרים לעשות זאת במקומו. למענו.