״קיצור תולדות השרלטנות והרדידות״ היה שם מתאים הרבה יותר לספר זה. קראתי אותו - ולא האמנתי למראה עיני. זה אינו ספר מדעי,אלא בעיקר רומן בדיוני. אפילו ספר מופרך כמעט באותה מידה כמו ״מקרא מול ארכיאולוגיה״ של לוי ורוטשטיין (שמנסים להוכיח שכל מה שכתוב בתנ״ך אמת ותואם את ממצאי הארכיאולוגיה...), הטיעונים בו הם כבר סמל ההגיון והמדעיות לעומת ה״טיעונים״ וה״הוכחות״ במה שבן-נון קורא בעזות מצח ה״מחקר״ שלו. בכל למעלה מארבע מאות העמודים של ספרו של בן-נון אין כמעט עמוד אחד שהפסיקות בו מגובות בנימוקים של ממש. המחבר מרבה אמנם להשתמש ב״אין ספק ש..״ על כל צעד ושעל, אך אין ספק שבכל מקום שהוא משתמש בביטוי זה יש סיבות טובות מאוד להטיל ספק בקביעותיו. כמו כן משתמש המחבר בלי הרף בטיעונים מנצחים כמו ״לפי הערכתי ...״ או ״לדעתי ...״, וכנראה לדעתו (או לפי הערכתו) די בכך... אציין שאלה הן עוד ההנמקות ״הטובות״ בספר, כי יש בו גם קביעות מרכזיות רבות להן לא טורח בכלל המחבר לתת הנמקה כל שהיא - אפילו לא הסתמכות על איזה מחקר מפוקפק (כמו שהוא עושה לפעמים)! כך לדוגמא (אחת מני עשרות, אם לא מאות) קובע המחבר מספר פעמים שספר ״במקרא״ נכתב בתקופה הפרסית (קביעה שהיא מהותית ביותר עבור ״משנתו״). על סמך מה? (או לפחות לדעת מי?) הרי קויפמן הוכיח באופן משכנע מאוד (אותי לפחות - וכפרופסור ללוגיקה הוכחות הם תחום מומחיותי) שחיבור ״ויקרא״ קדם לחיבור ״דברים״!(אגב, לפי הרומן ההיסטורי שכתב כאן בן-נון, מחבר ״דברים״ ואבי היהדות הוא שפן הסופר, שחי בימי יאשיהו.) לו לפחות ניסה בן-נון להפריך את נימוקיו של קויפמן - ניחא. אבל בן-נון רואה עצמו פטור מלהתעסק בזוטות כאלה...

פרט למופרכות הטענות והטיעונים יש עוד משהו משותף לספרו של בן-נון ולספרם של לוי ורוטשטיין. שני הספרים מנסים
להתחזות לעבודות מדעיות בעזרת רשימה ארוכה של ״מראי מקום״ שנבחרו באופן סלקטיבי ביותר, כך שיתאימו לדעות הקדומות המוצקות
שה״מחקר״ של המחברים בא לאושש אותן. עם זאת, בספרו של בן-נון בולט בעיקר דווקא המקור שאינו מוזכר ולו פעם אחת: עבודתו המונומנטלית של יחזקאל קויפמן ״תולדות האמונה הישראלית״ - עבודה מקיפה ומעמיקה מאין כמותה, שקריאתה שינתה לחלוטין את
דעותי בנושא (למרות שהייתי ונשארתי אתיאיסט). כיוון שהיה ברור מהכתוב על עטיפת הספר שדעותיו של בן-נון הפוכות לאלו של
קויפמן, התחלתי את עיוני בספרו בחיפוש שמו של קויפמן במפתח. נדהמתי כשנוכחתי שהוא פשוט לא מוזכר בספר. בתור
איש מדע די היה בכך עבורי כדי לקבוע שלספרו של בן-נון לא יכול להיות ערך רב. בכל זאת קראתי אותו, בתקווה שבכל זאת
יוסיף משהו לידיעותי, ויתן לי אולי פרספקטיבה נוספת על הנושא. לרוע המזל הרדידות הנוראה של הספר רק לימדה אותי עד כמה התדרדר המחקר במדעי הרוח בימינו. אני תוהה מחדש: איך קרה שפעם היו כאן חוקרי מקרא ענקים, עם ידע עצום בכל התחומים הרלוונטיים, כמו: קויפמן, טור-סיני,קאסוטו ורבים וטובים אחרים, ואילו היום דומה שחוקרי המקרא אינם מסוגלים עוד לידע
ומחקר כאלה, ולמעשה אין להם אפילו סבלנות וכוח לקרוא את עבודותיהם של קודמיהם, יען כי אלו הן (כנראה) ארוכות וכבדות מדי עבורם? ואיך הגענו למצב בו זוכה לפופולריות שרלטנות כמו זה של בן-נון?

תקציר הספר בכלל לא נוגע ולא קשור למסר שמעביר הכותב לקורא.
מי שמחפש בספר את העלילה קורא ספר מהסוג שאני מכנה "ספרי טיסה".. כלומר, עלילה בשביל להעביר את הזמן.

אבל למי שקורא בין השורות.. נכונה חוויה אחרת לגמריי. בשביל זה צריך לקרוא אותו.. מממ... קצת אחרת.

הספר הזה משדר מסר מאוד חשוב לחברה הישראלית. התחמנות היהודית אל מול היושרה וההגינות והכישרון היהודי.
וכל זה אל מול ההתנהגויות שאינן "אתיות" או "מוסריות" או "חוקיות" או על "גבול החוקיות" ש.. אינן נחלתם של עדה זו או אחרת. מתואר כביכול "פער עדתי" אלא שאני ראיתי "אחדות" דווקא: האנושיות של כולם בספר הייתה אוניברסלית. ונוגעת ללב.
אולי הסגנון מעט שונה... אבל כולם הוצגו באנושיות כבני אדם.
הספר מציג אנשים מכל הגוונים:
הגונים ומוכשרים וגם "רעים" ולא הגונים. אנשים שונים מעדות שונות.
כשלדעתי ה"שוס".. בספר הוא דווקא ה"רעים" מכל העדות.
אלו שרימו בשביל להתעשר בגדול ואלו שהסתפקו בפשיעה...
בתוך העלילה שזורים סיפורים נוגעים ללב של אנשים עם קום המדינה,
בד בבד עם התעשרויות אגדתיות שנעשו באופן בלתי מוסרי,
תוך תיאור קשר הון-שלטון שלא אתפלא אם הוא מבוסס על סיפורים אמיתיים.
לדעתי כך זה גם היום, לא רק "אז".
על רקע העובדה שהכותב הוא איש משרד החוץ שמסתתר מאחורי שם עט,
נוצר יסוד להאמין שהסיפורים ה"פנטסטיים" מבוססים על מקרים שקרו באמת.
בנוסף בולטת היעדרה של השורה הנפוצה כל כך - "כל קשר בין העלילה והדמויות למציאות מקרי בהחלט"....

נתן זהבי לא אהוב עליי בלשון המעטה.
כולנו מכירים את זהבי עצבני ולרובנו יצא להתעצבן עליו או בגללו לא אחת, הרבה מאיתנו גם הסכימו איתו לא פעם ולא פעמיים ויש כאלה שגם אדישים לסוג כזה של אנשים. עם זאת, הספר לא עליו. רק סיפורים שעברו בחייו, סיטואציות שאליהן נחשף, שבהן התבגר ואליהן הזדקן.
38 סיפורים. חלקם קשים, חלקם מעצבנים וחלקם גורמים לנשמה שלך לבכות. אני מודה – עם כל החוסר אהבה שלי לזהבי לא יכולתי שלא להישאב עם כל נשמתי לתוך הספר הזה כי הייתה כאן יחודיות כל כך טובה וכל כך מעניינת שלא יכולתי שלא לקרוא ברגש את הכתוב.
הסיפורים הם חייו של זהבי, לאו דווקא לפי סדר זמנים מסוים ולאו דווקא עליו אלא יותר את הסובב אותו – אנשים שעברו בחייו, שעיצבו את המציאות שלו גם אם לא התכוונו לכך, אנשים אשר סיפור החיים שלהם שנשזר בדרך כלשהי בחיים של זהבי שופך אור על כמה נסתר יש שם מתחת לפני השטח. הסיפורים לא עוסקים בקונספט מסוים לדעתי, יש אנשים שיגידו שאלו סיפורים על חיים קשים של אנשים, אני לא הייתי מגדירה את זה כך. יש בסיפורי הדוקו הללו הכל מהכל – טוב, רע, קשה, משעשע, מעצבן, מרגש ונורא. בעצם, בליל של רגשות שמרוב שחלקם הזויים תהיתי כמה מהמסופר הוא אכן אמת ואז חזרתי למציאות, נתתי לעצמי סטירה ואמרתי לעצמי שעצם זה שזה נשמע לי הזוי רק אומר שאולי לא יצא לי, במציאות של חיי, להיחשף למאורעות מסוגים כאלו ואל לי לקפוץ למסקנות לא נכונות או מטילות ספק (גם אם זה מטבעי...).
אני אתן את כל הקרדיט לזהבי לחלוטין, אין ספק מדוע הבן אדם עיתונאי מוערך כל כך. הכתיבה שלו חודרת, עוצמתית וביקורתית מאד. מי ששמע את זהבי אי פעם לא יוכל שלא לקרוא חלק מהסיפורים ולדמיין את זהבי מקריא אותם בקולו בתוך הראש, במיוחד כאשר נזרקות שם מספר של קללות עסיסיות.
אם תרצו להיזרק אל תוך ספר שישרוט אתכם מעט, אם חסר לכם קצת מהפלפל של זהבי ומהחיים עצמם אין ספק שאתם צריכים לקרוא את הספר. אני נהנתי והתרגשתי מכל רגע!