מעל המיטה שלי יש מדף, ועל המדף יש ספרים.
ספרי ילדים ועיון ופרוזה וקצת ביוגרפיות ושירים.
וביניהם יש גם ספר אחד, חום מתפורר בלי כריכה,
שמצאתי אצל סבתא פעם וקניתי קניין משיכה,

ויש בו כל מה שצריך בספר, ויש בו דמויות נפלאות,
ויש בו קטעים כאלה שתמיד מעלים בי דמעות.

ויש לו גיבור מעורר מחשבה וטראגי בדיוק במידה
ויש בו לבטים ויש בו טעויות ויש בו תיקון ולמידה.
וגם מרד יש, ומאבק לחרות, וגם קצת מלחמה ודם
וטוב לב
ונאומים חוצבי להבות
וגם אהבת אדם.


והספר הזה, החום, בלי הכריכה, מלווה אותי שנים.
כל כך הרבה דברים אני למדתי מהדפים האלה הישנים.

פעם בכמה חודשים אני קורא אותו שוב, להיזכר.
בכל פעם יש לו טעם. בכל פעם הוא אחר.
הספר הזה הוא לא רק ספר. הספר הזה הוא חבר.

אחר כך אני מחזיר אותו, בזהירות, שלא יתפורר,
אל המדף שמעל המיטה שלי, המדף שמלא ספרים,
ספרי ילדים ועיון ופרוזה,
וגם כמה חברים.

אני לא אוהבת ספרים של בנים. למרות שאיני סמל הנשיות הקלאסית, אני גם לחלוטין לא טום בוי. לא עושה לי טוב לקרוא תיאורי אלימות ואקשן מופרזים, סרטי פעולה הם לגמרי מחוץ לתחום בשבילי, וסיפורים זוועתיים על סוכנים, חיילים ואנשי שב''כ למיניהם – גורמים לי להתרחק מהמדף שלהם בספריה.

השאלתי את שלוש מעטפות רק בגלל שידעתי שניר חצרוני הוא סימנייתי, זכרתי במעומעם תגובות חביבות שלו בכל מיני מקומות באתר – ורציתי מאד לתת לספר הזה צ'אנס.
ונתתי. קראתי אותו עד הסוף. אם לא היה מדובר באיש סימניה הייתי מחזירה לספריה אחרי עמוד עשרים.
נצחיה כתבה ביקורת על הספר והבהירה שם: ניר, זה לא אתה, זה אני.

אז כנ"ל לגביי. זה לא ניר. הוא כותב טוב. הקצב מצוין. הכריכה מגניבה. אחי קרא את התקציר בגב ומיד כרע ברך לפני שאתן לו לקרוא (הוא אפילו הדיח במקומי כלים!). הבעיה היא אצלי: אני פשוט לא בן.
אם את/ה בן / גבר / טום בוי / אישה שלא מפריע לה כל הנ"ל – לכו על זה.

רק בזכות החלק השלישי של הספר אני ממליצה עליו.
התחלתי וכמעט שנמלכתי בדעתי לסיים את הקריאה כבר בעמודים הראשונים של הספר. כנראה שאינני נמנית יותר עם קהל הקוראים של הסופר, אמרתי בליבי.
יש לי מסורת מטומטמת להמשיך לקרא ולתת צ'אנס אולי יתפתח משהו לטעמי בעלילה.
כך עשיתי וצלחתי גם את החלק האמצעי/שני של הספר. עדיין לא זה.
החלק האחרון היה כל כך טוב שחשבתי איך יכול להיות שזה חלק מאותו ספר, אבל הגעתי לעמוד בו התחוור לי הכל.
לעניות דעתי זה פספוס.