אחיזת עיניים זה שם המשחק של הרוצח בספרו של ג'ון וורדון ( מחבר "חשוב על מספר").
גם הפעם נקרא הבלש דייב גרני לפצח תעלומה למרות שהוא כבר פרש לחיים רגועים לכאורה בכפר.
הנתון הזה בתחילת העלילה קצת לעוס בעיני שכן גם בחקירה הקודמת הוא נקרא לדגל למרות הפרישה.בהנחה וזאת הולכת להיות סדרת ספרים האם כל פעם הוא ייקרא לחקירה אחרת מערוגת האספרגוס ? קצת פטאט.
אגב יש בספר עוד כמה פרטים שחוזרים על עצמם מהספר הקודם כמו למשל אשתו מדלן שמצפה שאחרי קריירה מפוארת כבלש הוא יסתפק בלהסתכל על הנוף.
מילא, בשלב כלשהו למדתי לדלג על הפסקאות הממוחזרות.

ועכשיו לעלילה- אכן מותחת ומסקרנת. אפרופו דברים ממוחזרים- ורדון הצליח למחזר ( הפעם לחיוב! ) את המתח והסקרנות מהעלילה הקודמת.יש בספר הרבה תהפוכות והפתעות שהופכות אותו לספר מתח ראוי לשמו.

בקצרה- דייב גרני נקרא לחקור פרשה בה כלתו של פסיכיאטר מפורסם נרצחת באופן ביזארי במהלך קבלת הפנים של חתונתם.
במהלך החקירה מתברר שמעגל הרצח מתרחב למעגלים רחבים וכבר לא מדובר על רצח אחד ובטח לא על סכסוך מקומי. גרני בחקירתו מתמודד עם תעשית מין שבה המנוצל הופך לנצלן וקורבן למתעלל אכזרי.
אני מודה שאם הייתי יודעת מראש שזה הרקע של העלילה אז לא הייתי טורחת לגנוב את הספר מאחותי אבל הרקע הבעייתי תפס אותי שכבר הייתי עמוק בעלילה.אולי גם תרמה העובדה שורדון אמנם מפגיש את הקורא עם התעשייה האכזרית הזאת אבל בחסדו חוסך ממנו תיאורים ממשיים.

לגבי זהות הרוצח- בתור בוגרת "אקדמיית אגתה כריסטי" עליתי עליו די מהר. הזיהוי המוצלח שלי לא גרע מהמתח של הסיפור כי עדיין היו הרבה שאלות מסקרנות שציפו לקבל מענה.
בכל אופן, למרות שהספר כאמור לא מושלם מבחינתי הוא עדיין הצליח למתוח ולסקרן כמו שספר מתח אמור לעשות.

ועכשיו לחלק שהכי מצא חן בעיני ( קצת ספוילר)-בספר מופיעה דמותו של החשוד ברצח הגנן הספרדי הקטור פלורס. מאוחר יותר מתברר שזה בכלל לא שמו ואם נתקדם עוד איזה חצי ספר יתברר שהאדם הזה לא משנה מה שמו- לא קיים בכלל.
כאן לפי דעתי נכנס המימד הכי מעניין בסיפור וזה המימד הפסיכולוגי של אחיזת עיניים. הרוצח הצליח להקים לתחיה דמות פיקטיבית לגמרי שכולם מדברים עליה ויודעים עליה פרטים בעוד שהיא אינה קיימת. תרגיל פסיכולוגי מושלם.
איכשהו זה הדבר שנשאר אצלי מהספר-הקלות שבה ניתן לבצע מיניפולציות גם על אנשים חכמים. מפחיד עד כמה זה קל.

שוב, כמו בהרבה מהביקורות האחרונות שלי, אני מרגישה חובה לצטט מבקר אחר: "מי שיאמר לכם שהצליח להניח את הספר הזה מידו לפני המילה האחרונה - משקר במצח נחושה".
אני מצרטפת לכל מילה.
אומנם אין בספריו של קובן את ההתנעה לפעולה כמו אצל פיקו, אבל הם ספרים מדהימים ומיוחדים.
הוא רב אמן בכל מה שקשור במתח ופעולה.
בפשטות - אי אפשר להניח את הספר מהיד.
יש לי סיפור מעניין שקשור בספר הזה.
הסיפור הזה מלמד הרבה עליי ועל היחס שלי לספרים.
במיוחד לספרים שאני אוהבת.
זה היה ביום שממש השתעממתי בו, וקפצתי לעיר לחפש את הספר הזה, לקנות אותו.
מצאתי אותו בחנות של ספרי יד שנייה, במדרחוב בן-יהודה, של דני ספרים וכמובן שקניתי אותו.
עוד באותו היום, אחרי ארבע שעות, גמרתי לקרוא אותו.
ומאז עד העבודה, התחלתי לקטר למה סיימתי לקרוא אותו.
טיפשי, אני יודעת. אין מה לעשות כנגד ספר שכל מה שאת רוצה הוא לסיים אותו ולא לסיים אותו באותו הזמן.
תהנו.

יחסית לסדרה של מיירון, שהיא פחות טובה משאר הספרים של הרלן קובן, לדעתי, הספר הזה לא רע בכלל. למרות שהספר עצמו צפוי, והכתיבה זהה לספרים הקודמים, הסוף עדיין מצליח להפתיע בכל פעם מחדש. רק חבל שבספר הזה הסוף השאיר אותי בבאסה... מומלץ לחובבי הז'נר המותח והקליל, לא תוכלו להפסיק לקרוא. (לאלו שמחפשים יותר עומק ומשמעות, חפשו סגנונות אחרים).