אחד הספרים המעולים שהזדמן להם ליפול לידיי. הוא קודר, אם כי לא מדכא, אפוף מסתורין ועם זאת בעל עלילה ברורה אחריה קל לעקוב. הוא אוסף בתוכו מיתולוגיות מרתקות השזורות בחוט העלילה הסוחף וקשה להניח אותו ברגע שמתחילים לקרוא. הספר מלא הפתעות וגילויים מיסתיים ומרגשים שמתנפצים כולם לתוך סוף לא צפוי. מומלץ ביותר.

ספר זה של סיפורים קצרים, לעניות דעתי, הוא ניסיון נואש של קינג לרכב על גל ההצלחה שלו, על אף שגל זה כבר לא זה גבוה ולא כזה מאיים. יש בו כמה רעיונות מעניינים, ואין ספק שבריכת הרעיונות של קינג היא בלתי נדלית, אולם באף אחד מהסיפורים אין כבר את התו המיוחד הזה, את הטירוף שהיה בספרים הישנים יותר שלו. ב"זה", "מיזרי" "נדודי שינה" "העמדה" (המדהים) ועוד מיצירותיו הישנות, יש משהו שונה- לא רק ברעיון אלא בכתיבה עצמה, משהו עוצמתי ומפחיד ונוראי ומאוד מאוד מיוחד, ואילו כאן זה חסר. כמובן שאפשר היה להגיד שזה רק נראה לי כך בגלל שאלו סיפורים קצרים בהם הוא לא ממש מספיק לבנות דמויות כדי לפרק ולהשחיט אותן ככל שהעלילה מתקדמת (כמו שהוא נוהג לעשות), אולם דיעה זו מבוססת לא רק על ספר זה אלא גם על "סיפורה של ליסי", גם הוא עד כמה שידוע לי בין החדשים יחסית, וגם בו חסר המשהו הזה (למרות שסיפורה של ליסי הוא ספר מאוד מוצלח שנהניתי ממנו מאוד). הכתיבה של קינג היא כמו קיפוד, רק שבשונה מקיפוד רגיל, במקום שהוא תתחיל כפלומה רכה ותהפוך לקוצים, היא התחילה מקוצים ועתה, לצערי, נעשית לפלומה רכה ובלתי מזיקה.

אחד הספרים המעולים שהזדמן להם ליפול לידיי. הוא קודר, אם כי לא מדכא, אפוף מסתורין ועם זאת בעל עלילה ברורה אחריה קל לעקוב. הוא אוסף בתוכו מיתולוגיות מרתקות השזורות בחוט העלילה הסוחף וקשה להניח אותו ברגע שמתחילים לקרוא. הספר מלא הפתעות וגילויים מיסתיים ומרגשים שמתנפצים כולם לתוך סוף לא צפוי. מומלץ ביותר.

ספר זה מסכם את הטרילוגיה השניה של דונלדסון בנושא "הארץ" (כך המקום נקרא) ותומס קובננט חסר האמונה אך המלא בעצמו. תיעבתי את הדמות של קובננט מהפרק הראשון של הטרילוגיה הראשונה, ומצאתי את הכתיבה של דונלדסון אובר-דרמטית וכבדה יתר על המידה לאורך כל הספרים, אולם אני מוכרחה לתת לו את הקרדיט על כך שהוא יצר משהו שלמרות המגרעות האדירות שבו, מצליח לרתק- עובדה שקראתי את שתי הטרילוגיות. דונלדסון כבד ומעיק, ולא תמיד ברור מה הוא רוצה. המאורעות כולם מתוארים בדרמטיות, וכל פסיק ותו הם (כמו שכתבתי בביקורת על ספר אחר שלו) בעלי משמעות הרת הסון, ולמרות זאת לא תמיד ברור מה מתרחש. יתכן והדמויות שלו מחזיקות ביכולות טלפתיות שמאפשרות להן לקרוא גיליונות שלמים של ברבורים מלאי חשיבות בכל מבט, ולו הקטן ביותר, של דמויות אחרות, אבל הקוראים איכשהו נשארים מחוץ לדיאלוג השקט הזה. דונלדסון מצפה מהקורא שלו לקרוא את מחשבותיו ובגלל שזה לא אפשרי למרבה הצער, לא תמיד ברור מה מתרחש. תומס קובננט הוא הדמות המעצבנת ביותר בה נתקלתי מעולם בספר. הוא מתנשא ובאותו הזמן כאילו שונא את עצמו, הוא מנסה להיות נחמד לאחרים מתוך אשמה ובאותו הזמן מרגיש שהוא לא מסוגל לעשות דברים שבאמת לא דורשים אי אלו כישורים מיוחדים, והיו יכולים בקלות להציל חיים ולמנוע אסונות. הוא לא ברור והוא מוגזם והוא מגיע למסקנות לא קשורות שלא ברור מאיפה הוא הסיק אותן. בנוסף, כל העסק נגרר יותר מדי זמן- הייתה בכל הטרילוגיה השניה הרגשה ברורה של "אני מושך את השטות הזו לשלוש ספרים שלמים כי אני רוצה יותר כסף".

קניתי את הספר עקב ביקורת עליו שקראתי בה נטען שהוא מלא זוועות. בתור חובבת זוועות נוסח סטיבן-קינגי, רצתי לחנות הקרובה. אולי זו רק אני או שאולי המבקרת ההיא הייתה רגישה מעט יתר על המידה- זוועות לא מצאתי בספר. נכון, יש בו דברים קשים, מצבים בהם מרבית האנשים לא יכולים לדמיין את עצמם. יש בו צער ויש בו רגשות עזים, סכנת מוות שמרחפת מעל ראש תמים של ילדה קורנת, ביו-אתיקה והויכוח הכבד שהיא מעוררת, אולם יש בו גם תקווה, אהבה וסיכון למטרה מקודשת. הספר מציג מספר מצומצם של דמויות שתחילה סיפוריהן לא נראים קשורים אחר לשני אולם בשלב מאוחר הם נשזרים לכדי משהו יפה ואמיתי, מלא תקווה. דמויות של אנשים אמיתיים ואוהבים בתוך העולם הקודר של המציאות והטירוף שבו, הופכים את העלילה לקסומה. פשוט מעולה.

ספר זה של סיפורים קצרים, לעניות דעתי, הוא ניסיון נואש של קינג לרכב על גל ההצלחה שלו, על אף שגל זה כבר לא זה גבוה ולא כזה מאיים. יש בו כמה רעיונות מעניינים, ואין ספק שבריכת הרעיונות של קינג היא בלתי נדלית, אולם באף אחד מהסיפורים אין כבר את התו המיוחד הזה, את הטירוף שהיה בספרים הישנים יותר שלו. ב"זה", "מיזרי" "נדודי שינה" "העמדה" (המדהים) ועוד מיצירותיו הישנות, יש משהו שונה- לא רק ברעיון אלא בכתיבה עצמה, משהו עוצמתי ומפחיד ונוראי ומאוד מאוד מיוחד, ואילו כאן זה חסר. כמובן שאפשר היה להגיד שזה רק נראה לי כך בגלל שאלו סיפורים קצרים בהם הוא לא ממש מספיק לבנות דמויות כדי לפרק ולהשחיט אותן ככל שהעלילה מתקדמת (כמו שהוא נוהג לעשות), אולם דיעה זו מבוססת לא רק על ספר זה אלא גם על "סיפורה של ליסי", גם הוא עד כמה שידוע לי בין החדשים יחסית, וגם בו חסר המשהו הזה (למרות שסיפורה של ליסי הוא ספר מאוד מוצלח שנהניתי ממנו מאוד). הכתיבה של קינג היא כמו קיפוד, רק שבשונה מקיפוד רגיל, במקום שהוא תתחיל כפלומה רכה ותהפוך לקוצים, היא התחילה מקוצים ועתה, לצערי, נעשית לפלומה רכה ובלתי מזיקה.