אני מקליד את חוות דעתי על הספר, לא יותר מארבע דקות לאחר סיום הקריאה בו. כלומר, אני עוד נסער ומוקסם ממנו, אז לבטח הביקורת תצא עכשיו מעט מצ'וקמקת, אבל לא נורא.
זהו כנראה אחד מחמשת הספרים הטובים ביותר שקראתי אי פעם (אולי אפילו ממוקם בשלישייה הפותחת!), ואני חושב שזה נובע מכך, שמלבד היותו ספר נפלא ומקסים וכתוב היטב, הוא נוגע בהמון דברים שאני מחבב מאד, ושהם חלק בלתי נפרד מהאישיות שלי.
והנה כמה מהם:
1. הזיקה לתנ"ך- אני מעריך ספרים שמצליחים להתכתב עם ספר הספרים מבלי להיות קלישאתיים וסתמיים, ומאיר שלו עושה זאת בגדול. יש פעמים שהעלילות והדמויות ממש קשורות עמוקות לעלילות ודמויות תנ"כיות, וההקבלה שביניהן מוסיפה עומק לספר. יש פעמים שאנחנו נחשפים לרמיזות תנ"כיות מקריות (או לא)- ביטויים מקראיים, חלקי פסוקים, בחירה בשם של דמות. אלו ביחד מתאספים לאט לאט לאורך הספר, וגם אדם שרק הקשיב בשיעורי תנ"ך בבית הספר התיכון ולא בקיא גדול בו, מצליח לזהות אותם ולהתמוגג מהם. הרמיזות האלו קושרות את הספר טוב-טוב אל התנ"ך, ומכאן שהן קושרות אותו גם אל העבריות, הישראליות, הארציות.
2. שטח, טיול, מסע- יש לי חולשה לספרים שבונים את עצמם תוך התכתבות עם הסביבה. תיאורים של וודאיות, של סכך עצי החרוב, של רגבי אדמה שעלו לנשום אוויר (כי מישהו נוטע עץ, או כורה קבר), תיאורים של צעידות בשבילי הטבע. כל אלו מעוררים בי תענוג גדול- משום היותי חובב טבע וטיולים בעצמי. אין ספק שההימצאות בשטח, הרחק מאזורים בנויים והומי-אדם, מוציאים מנפש האדם דברים אחרים, עמוקים ומרתקים יותר- וכך קורה גם עם הדמויות. הן שורשיות, מחוברות לעצים ולציפורים, מעבירות את חייהן במפגש עם הטבע ובאופן טבעי- גם מסיימות את חייהן בטבע. זהו ספר שמילותיו כאילו עלו מתוך הקרקע וטיפסו אט אט אל הדפים, עם תיאורי נוף ומסלולי הליכה שעושים חשק לקחת את התרמיל ולצאת לטייל. להתבונן שוב באש של המדורה, ללטף את הגזעים, להאזין לקולות העורבני. הספר האחרון שהצליח לרגש אותי כך במימד החיבור לטבע הוא, כמובן, "אישה בורחת מבשורה". מאיר שלו מצליח לעשות זאת גם, אבל מזווית קצת אחרת ולא פחות טובה.