קראתי משהו כמו 400 עמודים, ולא יכולתי להמשיך יותר. ב-250 עמודים הראשונים לא קורה כמעט כלום. אמנם מרגישים שמשהו עומד להתרחש, אבל שום דבר לא מתקדם. בעמודים הנותרים שקראתי, אמנם העלילה מתחילה להתקדם, אבל הכול קורה כל-כך לאט, בשילוב הכתיבה שלא הכי התחברתי אליה, שהחלטתי לא לנסות לשרוד עוד 450 עמודים עם הספר הזה...

אני קצת אמביוולנטי לגבי הספר הזה. מצד אחד - עד בערך החצי, השתוקקתי להמשיך לקרוא. עולמן הפנימי של הדמויות תואר בצורה מרשימה מאוד, ובסיום כל פרק רציתי להוריד את הכובע בפני כותבת הספר. מהצד השני - בערך מהחצי, התחלתי קצת להתייגע מסגנון הכתיבה. הפרטים הרבים והעלילה שכמעט שאינה קיימת ומתקדמת בקצב איטי להחריד. בסופו של דבר, מהסיבה השנייה בחרתי להביא 3 כוכבים לספר, ולא 4 או 5 שיכול היה לקבל.

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה". כך מתחילה הסאגה "אנה קארנינה", ושורה זו נראית כמו פתיחה מבטיחה. ובהתחלה, באמת, לא יכולתי שלא להיות מרותק לספר. כל מה שעניין אותי היה להמשיך ולקרוא, ולנסות להבין מה אני בכלל קורא כאן ולמה התכוון המשורר. לא קשה להבחין שדמותה של אנה היא לא הדמות המרכזית כאן, היא נמצאת כאן בשביל לעניין את הקורא ולשפוך אור על הדמות המרכזית האמיתית בספר - זהו לוין (המגלם, למיטב הבנתי, סמי אוטוביוגרפיה של טולסטוי). ובניסוח אחר, יש הרבה מאוד קטעים לא מעניינים של לוין, המתארים את האידיאולוגיה שלו והלך הרוח שלו, ולקראת אמצע הספר קצת נשברתי והתחלתי לקרוא ברפרוף. כך המשכתי עד בערך עמוד 700 (מתוך 1040 !!), והבנתי שאין לי טעם להמשיך לקרוא, כי אני כבר לא מתעניין בספר כבהתחלה... קצת חבל, כי אני יודע שהספר הזה יכול לתת לי יותר. כנראה שצריך קצת יותר סבלנות בשביל לקרוא. ולמרות הכול - עדיין יש כאן משהו מיוחד, הרי שנטשתי את הספר עם ייסורים קלים. וכמה ימים אחרי הקריאה - הוא עדיין לא יצא לי מהראש.

אהבתי. לסיפור יש עלילה טובה, מעניינת וסוחפת. חסרון אחד די בולט (לדעתי) זה שיש קטעים רבים מאוד שעסוקים בחפירות בלתי נגמרות (למשל יש שם 3 עמודים רצופים קצת חסרי פואנטה על תיאור בעה"ח והשדות שבאיזור המגורים של הדמויות). אם יודעים להתעלם מהקטעים המרוחים - הספר מעולה! (אגב, כבר לא מדפיסים את הספר הזה יותר - ואפשר להשיג אותו רק בספריות ובחנויות יד שנייה)

ביום כיפור שעבר (2012), היה לי די משעמם. כ"כ משעמם שעמדתי לעשות מעשה שלא עשיתי כבר יותר מ-10 שנים, מאז היותי ילד. המעשה היה - לקרוא ספר. כן, כן, זה אולי קצת מפליא, אבל לפני קצת יותר משנה לא הייתי רשום לסימניה, וחדוות הקריאה לא הייתה קיימת בי. אז חיפשתי ספר רנדומלי בבית, ומצאתי. לספר קראו "הנערה במרפסת ממול" של נאוה מקמל-עתיר. אחרי 100 עמודים נכבשתי, וכשסיימתי לקרוא את הספר, הבטחתי לעצמי שאקנה עוד ספרים ושאמשיך לקרוא. מאז כבר מילאתי ארון שלם (!) בספרים קנויים, הרי שלא הצלחתי להתאפק ולא הפסקתי לקנות ספרים (המוכרים בחנויות הקרובות לבית כבר מזהים אותי ללא קושי, ואף יודעים את שמי ואת עיסוקי בחיים). אחרי החוויה המרנינה ההיא - החלטתי שאת "אות מאבשלום" אני חייב לקרוא ביום כיפור, שיבוא כמובן, רק ב-2013. אז חיכיתי, חיכיתי, והנה הגיע היום המיוחל! כן, בסה"כ אהבתי את הספר. הרי ספר הבנוי על דמותו הרגשנית, האנושית, הכריזמטית והסוחפת של אבשלום פיינברג, כבר מעלה את קרנו של הספר. ובאמת - במהלך הקריאה אתה משתוקק לדעת איך בדיוק הדברים קרו (למרות שאני לא יודע אילו פרטים דמיוניים נשתלו שם). אך משהו בכתיבה קצת לא זרם לי. לא יודע להסביר מה בדיוק, אני רק יודע שהיה משהו שקצת הציק. אבל הוא לא מנע ממני מלסיים את הספר, כך שבסה"כ הספר מומלץ. אבל מוזר - הרי אותה כתיבה היה קיימת גם ב"נערה במרפסת ממול", לא? או שאולי אני קצת התבגרתי מאז... מה אקרא ביום כיפור הבא? אינני יודע... אך הפעם נראה לי שאבחר בספר של סופר אחר...

יותר מחודש עבר עליי ביחד עם נפילת ענקים של קן פולט. אפשר היה להניח שזמן הקריאה הממושכת היה בעקבות אורך הספר (900 עמ'), אבל כנראה שזו לא הסיבה היחידה. אבל בואו נתחיל מההתחלה. יום כיפור 2014, וצריך ספר שיחזיק אותי לרגעי הצום הממושכים. בארון שכבו ספרים רבים, אבל אחד מהם קרץ לי, והחלטתי שהגיע זמנו. התחלתי לקרוא אותו, והופתעתי מאוד (לטובה). הספר מאוד קולח ומאוד זורם, והעלילה (לפחות זו שההיסטוריה טוותה) מרתקת. לפני שקראתי את הספר תהיתי איך זה יהיה לקרוא ספר על מלחמת העולם הראשונה, כי השנייה צרובה לנו בתודעה בצורה חזקה הרבה יותר, ומה לי ולכל זה. אתבייש מעט ואומר שאפילו לא זכרתי יותר מדי פרטים על המלחמה. ונפעמתי, נהניתי כמעט מכל עמוד ופשוט רציתי להמשיך לקרוא. לימוד היסטוריה יכול להיות מרתק, אם מבינים אותה באמת ולא רק קוראים כמה פיסות מידע שלא מתחברות יותר מדי אחת אל השנייה. רואים שפולט סופר מיומן ומהוקצע, והוא תופר לנו עלילה רומנטית שמכילה הרבה דמויות שמתפרסות לאורכו ולרוחבו של הגלובוס. היה כיף לקרוא וללמוד על התהליכים המדיניים שהיו בכמה מהמדינות הלוחמות, וכמעט שלא התייגעתי מכך. הופתעתי, כי אנשים רבים התלוננו על הפרטים הרבים והמייגעים בספר, ואני כמעט ולא הרגשתי בכך. אך לקראת אמצע הספר (ואולי קצת אחרי) הגיע הרגע שהפסקתי להאמין לפולט. העלילה הרומנטית נהיית דביקה מדי, הרבה מהדמויות נפגשות באופן קוסמי (חשבתי שזה קורה רק אצל מיכל שלו...), חלק מהסצנות נראות כאילו נלקחו מסרט הוליוודי זול (בגלל מונולוגים לא אמינים). אני גם הרבה יותר מתחבר לספרים שהדמויות עגולות וחיות, ולא סתם פלקטיות שהסופר יכול להעמיד במבחנים, ואין שום מורכבות פסיכולוגית מאחורי הפעולות שלהן. וברגע שהפסקתי להאמין לפולט התחלתי לקרטע עם הספר, והוא נשאר שוכב ובודד ליד מיטתי למשך פרקי זמן ארוכים. אז לסיכום - העלילה מעניינת מאוד, לפרקים, וכנראה שהייתי קורא את הספר ולו בשביל לספוג ידע על מלחמת העולם הראשונה ועל תהליכים מדיניים שהיו באנגליה, גרמניה ורוסיה. כנראה שיום אחד אפילו אתקדם לספר השני בטרילוגיה, אך אם תשאלו אותי מתי יהיה היום הזה, אגיד שאני לא יודע...