כשהייתי בן 11 בערך קראתי את כל 8 הספרים הראשונים של האגדה של דריזט. בזמנו אהבתי אותם מאוד וראיתי בהם אחת הסדרות הטובות שקראתי. בשביל ב11 שלא קרא ג'ורג' מרטין, רובין הוב או פטריק רותפס זה היה הגיוני.
אבל היום הספרים האלה מרגישים לי די... בסדר כזה. אחלה, לא יותר. הראשון הוא ספר די נחמד על דריזט, אלף אפל שגדל כחלק מחברה מרושעת וזדונית של רוצחים מתועבים. הוא טוב כי ככה ונהיה טוב יותר מכולם הלחימה בצורה די מעצבנת. לא מרגיש בשום שחב שהוא מתאמץ או לומד מטעויות ולשארית הסדרה הוא די גיבור על. כסיפור התבגרות כן חשוב לציין שיש התפתחות, בעיקר מבחינת השקפת העולם שלו, שנהיית ריאליסטית וקודרת יותר ויותר. אם זאת, הוא עדיין לא מעורר אצלי הזדהות כל כך.
העלילה חמודה, עם דמויות משניות טובות וזכירות, פוליטיקה בסדר ובניית עולם אחלה.
הספר השני מתחיל מדהים עם הבדידות של דריזט במנהרות, ולראשונה הוא נהיה דמות באמת עמוקה ומעניינת. החברות שלו עם באלוואר כתובה אחלה אם כי מזורזת מדי (ברצינות? בלוואר פשוט מסתכל עליו כחבר מיד?) אם זאת, מהרגע שהם ביחד העלילה די צולעת, כשזה מתחיל להרגיש כמו הרפתקת די אנד די בלי פואנטה. הקרב בסוף מול זאקנפיין הוא שיא הקיטש, ולא הרגשתי בו (בקריאה חוזרת) טיפה של סיפוק או הזדהות אם אף אחד. סך הכל, אם ספרים 1 ו3 הם 4/5, גלות יורד ל3/5.
שהות הוא בעיני הרבה יותר מוצלח, כי בו דריזט סוף סוף מפסיק להיות סופרמן או קדוש מעונה, וסוף סוף השאלות הפילוסופיות על מהו רוע והאם כולם נולדים טובים או רעים שעד כה היו די שטחיות ונדחפו בכוח נהיות מעניינות ומעוררות מחשבה.
התיאורים בכל שלושת הסםרים הם די חלשים וכתובים בשפה יבשה ולא מעניינת, ככה שרוב מה שמחזיק את הסדרה הוא דריזט, שאף על פי שרעיון ה"אלפים אפלים רעים אבל אני שונה וכולם גזענים אלי" די מעצבן לפעמים, הוא עדיין עמוק בדרכים אחרות וממש ממש מגניב (בייסיקלי לכל דמויות הdnd שלי בכיתה ו היו חרבות מעוקלות).

הספר הזה הוא מעין אוטוביוגרפיה של דן תורן וכלכך מרגש אותי סוף כל סוף להחזיק אותו. בהרבה חנויות ספרים שאלתי על הספר עד שהתחלתי להרגיש שאני סוג של מקדם מכירות שלו והאמת שלא כלכך איכפת לי לקדם אותו, כי אני כלכך אוהב אותו (את הספר ושלא יהיה לכם כל צל של ספק גם את דן בעצמו).

בהתחלה אמרו שדן מוכר אותו באופן אישי דרך האתר שלו, ואני לא ידעתי איך אני אשיג את הספר, כי האמת היא כמה שאני אוהב אמנים (אני לא יודע איך לא נהייתי בחיים האלה שלי אמרגן) אבל אני לא טיפוס כלכך של הופעות. זו הסיבה שכתבתי את הספר שלי "בסוף ראיתי את פורטיס". את דן תורן יצא לי כבר לפגוש בעבר, כשלמדתי במכללת הסאונד של בי.פי.אם בתל-אביב וכבר אז אמרתי לו כמה שאני מרגיש קרוב אליו. באמת, דן תורן הוא בין האמנים שאני מלווה כברת דרך ארוכה ואני מוכן לעמוד במבחן בכל מיני שאלות עליו.

רכשתי את הספר בכדי להשלים את מה שאני אולי לא יודע עליו ובכנות זה לא שפה ושם לא חסר לי מידע אבל בכל מקרה כייף הערך המוסף הזה שדן העלה את הדברים על הכתב. בכתיבת הספר דן חזר לכמה מנקודות חייו ואני הרגשתי שאני חוזר איתו לשם. מהסלואו הראשון שרקדתי עם מישהי פעם בתקופה שלמדתי בחטיבת הביניים עם השירים שכתב לאלבום הראשון של שרון ליפשיץ ועד להופעה שלו עם הזבובים עליהם כתבתי שהם "זבובים מחרישי אוזניים" (מאותה הופעה בה יצאתי חירש לכמה שעות אבל כמובן שאחרי הכל קיבלתי את זה באהבה).

דן הוא בין האמנים שכייף לפרגן להם, כי חשים שהוא עושה את הדברים באהבה אמיתית והוא עושה את זה גם בכדי שלנו יהיה כייף. לבסוף העלתי את הספר הזה שלו למאגר באתר "סימניה", אני הראשון שכתב עליו וכולי תקווה שגם אתם תשמחו להשיג אותו, לקרוא בו ולפרגן לו בדברים משלכם.

דמיינו כי הנכם תקועים במרכז המבוך ועליכם למצוא את הדרך החוצה. כאשר בתחילה הנכם מגיעים למבוי סתום, ועליכם לחזור שוב לאותה נקודה ממנה התחלתם. לאחר מספר ניסיונות הנכם מתקדמים כל פעם מעט, לעבר היציאה. כאשר לבסוף הנכם מוצאים את הדרך החוצה מהמבוך.

הסופר מתאר את המקומות אשר בהם אליס נמצאת, כאילו הנך מתבונן בגלויה . במהלך הקריאה הנך מרגיש את רחשי ליבן, של הדמויות. סיפורה של אליס אינו צפוי בכלל לאורך הסיפור, כאשר מדי פעם מופיעה הפתעה/ גלוי נוסף בסיפור.

מסופר על אליס הרווקה אשר חיה בלונדון בתחילת המאה ה20, האוהבת לרקוח בשמים. באחד מבילוייה עם חבריה היא פונה למגדת עתידות כדי לדעת האם תמצא ומתי תתחתן עם בחיר ליבה. העתיד אינו ברור לאליס לאחר הביקור אצל מגדת העתידות והעלילה מתפתחת.

נהניתי מאוד לקרוא את הספר. הספר מותח ומרגש כאחד. מומלץ בחום.