מאוד נהניתי מהספר הזה.
בניגוד לדעה שהייתה פה לפני אני חושב שזה ראוי ויפה ונכון להציג את השואה מזווית אחרת.
הסיום היה "הוליוודי" מידי לטעמי, והשפה הייתה לעיתים מעייפת מידי, אבל הספר הזה כתוב יפה וטוב.
לא קשה מידי, אבל מספיק כואב בנקודות מסויימות.
ונותן לנו נקודת מבט חדשה על השואה.

מכירים את זה כשאתה רואים בסרט מישהו חוטף בעיטה בביצים והאינסטינקס שלכם זה להתקפל בכיסא שלכם למרות שלא קרה לכם כלום?
זו בערך הייתה ההרגשה שלי במשך כל הספר.

הצורה המדהימה שבה מעביר ג'יימס פריי את הכאב שעבר עליו (או על דמותו הבדיונית, אם חייבים להתוודות) הצליחה להחזיק אותי בכאבים במשך כל הספר.
עקירות שיניים בלי הרדמה, הוצאת ציפורניים, הקאות, הלקאות עצמיות וכל דבר שעובר נרקומן לשעבר במרכז גמילה. זה כאב.

הסגנון כתיבה של פריי, רפיטטיבי וחסר ניקוד, הוא בדיוק מה שדרש הספר הזה. אולי זה לא קל לקריאה, וגרם לאנשים מסויימים לחשוב שמדובר בטריק ספרותי כדי להרחיב את היריעה במספר עמודים, אבל אני מאמין שזה בדיוק מה שסחף אותי לתוך הספר.
ההרגשה הזו שזה לא נגמר, וזה חוזר על עצמו, וזה כואב. כל דבר שם כואב.

ספר נפלא, שמאוד חבל שפריי לא הצליח לשחזר את התוכן שלו בספרים האחרים שלו.