אני לא תולעת ספרים.
אף פעם לא הייתי תולעת ספרים וגם לא התיימרתי להיות כזאת.
בכלל אני מסוגלת להעביר חודשים על גבי חודשים בלי לקרוא ולא לסבול מזה משמץ של אי נוחות... אבל פעם בכמה זמן זה קורה לי ואני לא ממש שולטת על זה.
אני נתפסת על ספר ואז הכל היסטוריה והיסטריה. אני קוראת כל עוד אני יכולה וזה אומר בכל זמן ובכל מצב... (כן גם ב-3 לפנות בוקר כשיש בצפר יום אחרי זה - אבל לא ניתפס לקטנות).

אז התחלתי לקרוא את עולם ללא קץ לא מתוך רצון להתמצא באדריכלות המיוחדת שבה בנו את הכנסיות של פעם, או מתוך רצון ללמוד עוד על החיים שבאנגליה של 1327 (למרות שבניגוד לרצוני תוך כדי קריאה רכשתי קצת ידע בנושא), אני לא אשקר - התחלתי כדי לקרוא על אהבה והרבה אהבה והנספחים הנלויים? נסבול אותם בשקט.
ככה זה היה בהתחלה, אני מודה. אבל אחר"כ באמת נסחפתי, לא בגלל שני סיפורי אהבה הגדולים שמתוארים שם (**כן 2 ולא 1, ראלף וגוונדה בעיניי הם סיפור אהבה בפני עצמו) אלא בגלל שהספר באמת שופע בפרטים, לא מפסיק לעניין ולהפתיע, מציג דמויות אנושיות לחלוטין ולא מתיימר להציג גיבורי על. הספר מרגש אותך, מפתיע אותן, מעציב אותך וגורם לך להיות מכור.
לא קורה שבכל יום אני מרחמת על אנס נבזה וחסר אנושיות, אבל כן נפלתי בקורים שתפר קן פולט בדייקנות רבה ואפילו חיבבתי את ראלף ברגעים מסויימים.

לכבוד הספר תיהיה מהדורה חדשה?

חברים, זה מסוג הספרים שלא אמכור ב"סימניה" גם אם לא יהיה לי מה לאכול.