#
הכתיבה כל כך טובה שכשיש תיאור של משהו מגעיל – ויש הרבה תיאורים כאלה – אתה מעווה את פניך ומרחיק ממך את הספר. זו בעיני מחמאה אדירה לסופר, שמצליח לגרום לקורא שלו להרגיש בפועל את הכתוב.
באיחור אופנתי, אחרי שמזמן שככו ההתרגשות והדיבורים על הספר, וגם הסרט – שנדמה לי שראיתי – נשכח מזמן, מצאתי אותו, התחלתי לקרוא ונשאבתי. מרטל מצליח לכתוב בהומור, בכנות וביופי על דברים מחרידים ומזעזעים. התערובת הזו פוגעת בקורא בעוצמה. התיאורים שהוא מתאר הם מרתקים וחלקם מהיפים שקראתי.

מעשה בנער הודי בן 16 המושלך – עקב טביעת הספינה בה שט – לסירת הצלה בת 8 מטרים ועמו זברה שבורת-רגל, קופת בבון שהיתה חית-מחמד לפני שהתגלגלה לגן חיות, צבוע נקוד וטיגריס בנגלי מלכותי, כולם פליטי גן החיות אותו ניהל אביו של הנער. נשמע כמו אחת משאלות ההיגיון המשמשות את המבחנים הפסיכומטריים בלוגיקה: איך להשיט את הכבודה הזו ולהביאה חיה לחוף מבטחים?
אי אפשר. בסוף תהליך האבולוציה הקצר על הסירה, נותרים הנער פיי – שהתחיל אותו כצמחוני חובב דתות - והטיגריס, שהתחיל כטורף עתיר כוח.

מרטל, נראה לי, למד רבות על בעלי חיים והתנהגותם (אם כי לא נראה לי שהוא חובב אותם במיוחד) הוא גם למד רבות על מנטליות הודית ועל תפריטים הודיים. הכתיבה אינטליגנטית, האיזכורים והאסוציאציות מעניינים ומלאי הומור. פחות התלהבתי מנושאים דתיים התופסים, להערכתי, חלק לא-פרופורציונלי בסיפור, משעממים ללא צורך ענייני.

קראתי שזה "סיפור הישרדות" או "סיפור התבגרות" ואף אחת מההגדרות האלה לא מתאימה לחווייה שלי. אמנם יש הישרדות בסיפור ועם מאמץ אפשר להבחין אולי בסוג של התבגרות, אבל לדעתי עיקרו של הספר עוסק בתמונת העולם שאנחנו נושאים בתוכנו. אין לתמונה זו קשר ישיר למציאות "האובייקטיבית" גם אם יכולנו להבחין בה. אם הצלחנו לייצר תמונה יציבה - נצליח להתמודד עם תלאות קשות. אם תמונת העולם שייצרנו אינה יציבה, אם אנחנו מפקפקים בה, נטבע גם בשלולית רדודה.
כשאתה צועד על חבל דק מעל תהום - אם תמונת-העולם שתראה לנגד עיניך היא ברורה וצלולה ללא ספקות - תצליח, כנראה, לחצות את המכשול ללא פגע.

מירנדה סקיילר היתה רק בת 18, כאשר הגיעה בקיץ לווינת'רופ איילנד בעקבות נישואיה השניים של אימה ליו פישר, מספר שנים לאחר שאיבדה את אביה האהוב בן גלי הים.

על האי בבית האחוזה פוגשת את ביתו של יו, איזובל המאורסת לקליינטון. באותו הקיץ מירנדה מכירה גם את ג' וזף בנו של שומר המגדלור ומתאהבת בו.

קיץ זה השאיר את חותמו על כל דיירי ומתארחי הקיץ בווינת'רופ איילנד.
עברו 18 שנה ומירנדה חוזרת אל האי חבולה וכואבת אל מנת להתאושש ולנסות להבין את מה שקרה אי אז לפני 18 שנה.
בבואה לאחוזה מירנדה פוגשת לראשונה את אחיה מנישואיה השניים של אימה ואת איזובל ביתו של יו פישר בבית האחוזה המתפורר אשר הפך לאכסניה לאנשי בוהמה. מירנדה אשר ברבות השנים הפכה לשחקנית קולנוע ידוע הנשואה לבמאי ידוע שם, הינה סוג של סלב.

הקיץ של אז הסתיים בטרגדיה נוראה, יו פישר נרצח בבית המגדלור ממש לאחר הנישואיו הנאשם הוא ג'וזף, בנו של שומר המגדלור מירנדה אשר נוכחת במקום הופכת לעדה לרצח, עדותה מקוממת עליה את כל אנשי המקום.
לאי סודות רבים, התושבים הקבועים כנגד אנשי הקיץ העשירים, חזרתה של מירנדה בהתאמה לבריחתו של ג' וזף מהכלא לאחר 18 שנה מעלה תהיות רבות, אבל מירנדה נחושה לדעת ולגלות מה היה שם ואיפה אהבתה הראשונה.
כל הסודות עולים וצפים כל מה שקרה וקורה עכשיו, לפני 18 שנה וגם קודם לכן, מתחברים לסיומת מפתיעה של אהבה ותקווה לעתיד טוב יותר.

מומלץ לימי הקיץ שהולכים ואוזלים

יש לי נטייה לא לעצור בזמן שאני קוראת ספרים. גם כשאני יודעת שהגיע הזמן להפסיק ולהתפנות לעיסוקים אחרים, אני אעדיף לסיים הכל עד המילה האחרונה.
הספר הזה לא היה צריך להיקרא כך. ביום אחד סיימתי את כולו, ולדעתי היה מוטב לקרוא אותו במנות קצת יותר קטנות.
ישנם ספרים שדורשים ספיגת אווירה מיוחדת, שלוקח זמן עד שנקלטת בלב.
לדעתי צריך לקחת את הזמן כדי לדמיין את אמריקה בעברה הלא כל כך רחוק, בה כושים עבדו את הלבנים. אמריקה בה לא כל הילדים למדו קרוא וכתוב. אמריקה בה הכנסייה תפסה מקום חשוב והיוותה עילה למריבה למי שלא הלך בדרכה.

לדעתי עיקר הספר הוא ההבנה שכל האנשים נולדו שווים, לא משנה לאיזו משפחה הם שייכים ומה מוצאם. ההבנה שהאדם צריך להיבחן לפי אופיו ומעשיו, ולא לפי דעות קדומות או רכילות רעה.
אהבתי את הספר הזה, שאפשר לקרוא לו קלאסיקה. אהבתי את העובדה שהדמות הראשית לא מושלמת, ובדיוק בזכות כך אפשר להתחבר אליה, ולתהות אם גם כך אני הייתי כשהייתי בגילה.

באופן אישי, לא אהבתי את התרגום הזה. בהתחלה חשבתי שכך כתוב גם באנגלית והמתרגמת מנסה להעביר לנו את סגנון הספר, אך התבדיתי כשבחנתי את הפרקים באנגלית וראיתי שהם כתובים אחרת ובצורה הרבה יותר קולחת.

והנה ציטוט זהה משני תרגומים שונים:

"אטיקוס אני חושבת שאתה לא צודק..."
"מדוע?"
"טוב, רוב האנשים חושבים שהם צודקים ואתה לא..."
"זאת זכותם המלאה, וזכותם שאחרים יכבדו את דעתם," אמר אטיקוס, "אבל לפני שאוכל לחיות עם אנשים אחרים אני צריך לחיות עם עצמי. הדבר היחיד שבו לא הרוב קובע הוא מצפונו של אדם."