איך הוא עושה את זה? כל כך מעט מילים וכל כך הרבה תוכן. סטיינבק פשוט גאון ספרותי, עוד לפני "ענבי זעם". סיימתי את הספר תוך יום, לא משימה קשה מידי נוכח 130 העמודים והכתב הגדול. אבל הספר נחרט עמוק בתוכי, אני חושב רק עליו מאז.

לא מעניין אותי להכנס כאן לסמליות, וגם לא לספר את העלילה. רק להחמיא לסופר מבריק, בין הסופרים הטובים של המאה, ולנסות להעביר את מה שהרגשתי כשקראתי את הספר.

דווקא הכתיבה הישירה, הלא מתחכמת, הכל כך ברורה עד הסוף- זה מה שעושה את הספר הזה למופלא. בניגוד ל"ענבי זעם", שם כל פרק שני הוא מאוד ספרותי, כאן אין פנינות ספרות. יש רק עלילה ישירה, כמו אגרוף לסרעפת, שלא מרפה.

והסיום, הסיום.

יש לי אימרה שהמצאתי, לפיה כל ספר נמדד דווקא בשני העמודים האחרונים שלו. אני מקטלג ספרים ככה. אם הסוף היה חריף- הספר יכול להגיע לשלמות (לדוגמה, "במערב אין כל חדש", או "חוות החיות"). "של עכברים ואנשים" נכנס באופן ישיר לקטגוריה הזאת- של הספרים והסופרים שבאמת מעיזים להכאיב לך, ולא להחניף.

"מדע רע" הנו ספר מעולה, העוסק בניתוח והפרדה בין פרסומים מדעיים מבוססים
לפרסום "מדע רע" שהוא פרסום שמועות, סילופים, הגזמות, מחקרים בעלי בסיס עובדתי רעוע,
מחקרים בעלי מתודולוגיה רעועה, מחקרים בעלי פרשנות ו/או סטטיסטיקה שגויים (או מוטים בכוונה)
ושאר מיני "מידע זבל" פסאבדו-מדעי (כאילו מדעי) המוצף ברשת על ידי בעלי אינטרסים
(השפעה על הרגלי צריכה, אג'נדות פוליטיות/דתיות/"בריאותיות" ועוד)

גם חברות תקשורת המחפשות "סקופים" פיקנטיים במירוץ התמידי להגדלת הרייטינג מהוות חלק גדול מהבעיה
(גולדייקר מחלק כתבות אלו לשלוש קטגוריות: סיפורים מטורללים, סיפורי "פריצת דרך" ו"סיפורי אימה")
המקור השלישי והגדול ביותר להצפת הזבל הזה ברשת הנו הגולשים עצמם.
בלוגים, פורומים, רשתות חברתיות ואתרי "חדשות רשת" מקומיים, "אוכלים" בתיאבון כל שמועה הזויה יותר ופחות, כל קונספירציה וכל "מחקר"
מפוברק או רעוע ללא בדיקה, ללא אימות, ללא בחינה וכמעט ללא פקפוק וה"אייטם" מתפשט ברשת בדיוק כמו וירוס בגוף האדם.

כמה נושאים שמקבלים התייחסות מיוחדת בספר: הומיאופתיה- "תרופות" מבוססות 99.999999% מים
+ 0.000001% רכיבים אחרים די הזויים לפעמים שמטולטלים (כמו בשב"כ) כמה פעמים ואז,
אך ורק באמצעות "אפקט הפלאסבו" הם אפילו עוזרים לפעמים
(כאשר המטופל מאוד מתרשם ומאמין בטיפול- יש תוצאות של שיפור)

הונאות ציבור בקנה מידה גלובאלי ע"י חברות תרופות (גם "אלטרנטיביות") –
כיצד חברות תרופות עושות הון ממכירת תרופות שלא עוזרות וכן תרופות מזיקות (עד כדי גרימת מוות)

מדובר בספר מופלא נוסף של הסופר יוצא הדופן ויקטור הוגו המשכיל לתפוס את מהותה של העצבות הטהורה והכואבת ולתאר אותה בפשטות בכתביו, תוך שמותיר אותנו בתום מילותיו עם שביב תקווה גורלי בלב.

אני חייב להתוודות שהיו קטעים מסוימים בסיפור שהקשו עלי עד מאד את הקריאה (בעיקר בתחילת הסיפור ובהמשך עם התיאור המפורט יתר על המידה אודות קטדרלת נוטרדאם שהתפרס על פני שלושים עמודים), עם זאת, מדובר בזוטות של ממש לעומת העלילה העשירה, מה גם שהיו קטעים, כדוגמת הפרק "זה יהרוג את זו", בו תיאר את הוגו בפירוט אודות היחסים בין הארכיטקטורה והמילה כתובה (שהתפתחה בתקופת הסיפור), שהיו מרתקים בהחלט לקריאה.

בניגוד לספרו המוכר ביותר של הוגו "עלובי החיים", בו הצלחתי להתחבר ולאהוב את מרבית הדמויות (לרבות ה"רעות", כגון המפקח ז'בר), בספר זה, אולי כפי שהתכוון המשורר, לא חיבבתי אף אחת מהדמויות ואף סלדתי מרובן (לרבות גרנגואר, קלוד פרולו ואחיו ז'אן, פבוס והמלך לואי ה-11), ואולי שתי הדמויות היחידות אשר כן מצאתי אליהן איזשהו חיבור מסוים היו אמזרלדה (על אף הערצתה הטרחנית לפבוס) והגיבן מנוטרדאם, הלוא הוא קוואזימודו.

בדומה לספרו "עלובי החיים", גם כאן הוגו לא הצליח להפתיע אותי בעלילתו כפי שנדמה כי התכוון, שכן ברור כבר מההתחלה כי אזמרלדה היא למעשה בתה של הנזירה הסגפנית פאקט ("השקית"), ולכן חשיפת העובדה בפרקיו האחרונים של הסיפור הייתה צפויה ונראית אל העין.

סצינת תקיפת הקטדרלה היא הסצינה האהובה עלי בכל הסיפור ותוארה בעיניי באופן מרהיב לקריאה.
הסצינה מסמלת מצד אחד את ההרואיות של קוואיזמודו (הנלחם לבדו בהמון הצועני והודף אותו באופן מעורר השראה, כל זאת על מנת להציל את אהובת נפשו) ואת טיבה של האירוניה מאידך (שכן, שני הצדדים מונעים ממטרה זהה, להגן על אזמרלדה, אך אינם מסוגלים לתקשר זה עם זה).