יש לי זיכרון מאוד חד מהפעם הראשונה שקראתי את הספר, זיכרון של ילדה בת 12 שקיבלה ספר מהמורה הפרטית בחופש הגדול, זיכרון של אותה ילדה קוראת בלי הפסקה עד השעות הקטנות, וזיכרון של דף אחרון וכריכה שנסגרת.
יש לי זיכרון, כי זה היה הספר הראשון שקראתי ונחקק בי, אחריו באו עוד אלפי ספרים ודמויות, שהשאירו חותמת,
הייתה את ג'ו מנשים קטנות, שרה אהרונסון, אנה, פוליאנה, כל אותן נשים שהתעצבתי בדמותן, אבל הראשונה הייתה ג'יין.
הספר הזה הוא הרבה יותר מספר בשבילי, הוא מרגיש לי כמו מדרגה לעולם בוגר יותר, בזכותו נחרטה בי האהבה לספר ולמילה הכתובה, זהו הספר הראשון שבכיתי וצחקתי בין דפיו, הראשון שאהבתי.
ככה התחילה האהבה שלי לשרלוט ואמילי, לאוסטין, לממלכה הבריטית בכלל.
כמו אהבה ראשונה, כך ג'יין אייר בשבילי, אני מעלעלת בספר לעיתים, מכירה כל עמוד וכל משפט, וחוזרת להתנחם בין דפיו.
יש הרבה מאוד ספרים שאחרי שאני מסיימת אני מקנאה באלו שקוראים אותם בפעם הראשונה, בהתרגשות הזו של מציאת אוצר גלום, אך לא הספר הזה, מבחינתי, בכל קריאה חוזרת אני מגלה בו אוצר.