אחד הדברים האהובים עלי בקריאה היא העובדה שלא כל ספר מתאים תמיד, גם אם יהיה הספר מעולה. הרבה מעבר לחוש טעם למזון שמתפתח ומשתנה מעט, לספר צריך מצברוח, צריך תקופה מתאימה בחיים, צריך התאמה.

את 'יונה ונער' קניתי מזמן ובקריאה ראשונה, לפני שנים, לא הצלחתי להגיע אפילו לעמוד מאה. כשכולם פיארו ושאלו למה נתקעתי, אמרתי שהתיאורים הירושלמיים שברו אותי. מצחיק אותי היום לחשוב על התשובה הזו, כי זה בערך לתאר את המסגרת כששואלים אותך איך הציור.

אז מה השתנה מאז? התחלתי ללמוד, עזבתי את הבירה והדרמתי. השקעתי בלימודים זמן רב והותרתי מעט זמן לספרים. ועכשיו החלטתי לעשות קצת שינוי בחיים, לא משהו קיצוני, אבל קצת להרגיע ולהתפתח לעוד כיוונים. כאן מצאה אותי חברה יקרה והמליצה לי על הספר, בלי לדעת שפעם התחלתי והפסקתי. וכאן בעצם חזרתי שוב לפגוש בדמותו של יאיר ובדמותו של התינוק, אחד מהם על סף שינוי בחייו בדרך לגילוי מחודש של עצמו והשני מרותק מיעוד אחד בו בחר ובו יתמיד עד מותו.

אני בטוח שרבים וטובים תיארו בביקורות קודמות את תוכנו של הספר ולכן לא אעשה כך. רק אומר שמאיר שלו כתב ביד אמן ואני מקווה שמי מכם שלא צלח בעבר ידע לתת, כשהזמן יתאים, הזדמנות שנייה ליצירה מופתית

בסתיו 1982 יצא עמוס עוז ל"מסע אקטואלי בארץ ישראל": בהקדמה מצהיר המחבר כי אין זו תמונה מייצגת של ישראל בזמן כתיבתו, אבל בהחלט ניתן לומר שיש כאן מפגשים הפרושים על מנעד אוכלוסיות רחב, ומהווים חתך די קולע של כל מי שחי כאן בין הירדן לים: חרדים משכונת גאולה בירושלים, בני עדות המזרח מבית שמש, מתנחלים בתקוע ובעופרה, ערבים ברמאללה ובירושלים, וביניהן גם אשדוד וזכרון יעקב.
30 שנה חלפו, ונראה שכלום בעצם לא השתנה. נכון, קרו כמה דברים בשנים האלה: בית שמש כבר לא מזוהה רק עם מזרחים אלא גם עם יריקות; ברמאללה כבר לא כל כך כדאי להסתובב, והחרדים בירושלים פרצו כבר מעל ומעבר לשכונת גאולה הותיקה. ובכל זאת – ברגעים מסוימים הרגשתי שאני קורא טור בעיתון סוף השבוע. אותם ויכוחים ישנים, אותן שאלות, אותו מחסור עצום בתשובות.
בשנת 1982 דיבר עמוס עוז על "הבעיה הפלשתינית", בלשונו, והיטיב לתארה, או שמא היטיב לנבא לאן תגיע שלושים שנה מיום כתיבתו. הוא מספר על נאומי בגין ופרס בפתיחת מושב החורף של הכנסת: "חרף הניגוד, היה מכנה משותף מדהים לשני הנאומים: מגרון שניהם לא דיברו החזון והתקוה והמוסר אלא דיבר הפחד. פחדיו של בגין מפני 'קטיושות על סף בתינו' ופחדו של פרס מפני המדינה הדו-לאומית, הבעיה הדמוגרפית וכו'". רק החליפו את השמות והרי לכם כאן ועכשיו בארץ ישראל, בחורף 2012.
ואצל עמוס עוז, כמו שרק הוא יודע, המלים זורמות כנחל שוצף. החדות והרגישות מונעות מאינטלקט מרשים. אפשר להסכים ואפשר להתנגד לדברים, אבל דבר אחד בטוח – אי אפשר להתעלם מהכנות ומהמבט הישיר אל המראה ממנה נשקפת המציאות הישראלית במלוא מורכבותה.

לדעתי כל אדם בישראל חייב לקרוא את הספר הזה. לצערי הרב, המשפט שמתאר היטב את הספר הזה נמצא בספר קהלת-" דור בא ודור הולך, והארץ לעולם עומדת ואין חדש תחת השמש". אם אין לכם זמן, אני ממליץ על הפרקים- היהודי הטלסקופי ועל הפרק שעוסק בבית שמש ובקיבוץ צרעה. אני מזהיר מראש שהבעיות שמוצגות בספר, קיימות בצורה זו או אחרת בחברה הישראלית גם היום. תהנו...