אז כך נראה, נשמע ונקרא המחזה של שקספיר הסוחר מוונציה?
למען האמת הוא מחזה שקספירי טיפוסי למדי. שקספיר במיטבו עם משחקי המילים שלו וכל האסוציאציות והרמיזות למיתולוגיה יוונית וסיפורים היסטוריים אחרים. הדימיון למחזות אחרים שלו עם אותם שמות הממוחזרים ושחוקים לעייפה שכבר השתמש בהם במחזות אחרים. עם הנשים שמתחפשות לגברים וגברים שמתאהבים בנשים מחופשות לגברים.
ואני חושבת שכבר העלו רמזים או השערות לגבי העדפותיו של שקספיר בעצמו. היה או לא היה? זאת לא נדע.
במחזה הסוחר מוונציה,סוד קסמו הוא בדיאלוגים המשעשעים שנונים בין הדמויות אבל הוא לא אחד מהטובים במחזותיו. הוא אחד הבינוניים שבהם.
המבדיל ומייחד את הסוחר מוונציה משאר מחזותיו הוא הדמות המרכזית שעליו נקרא המחזה: נושך הנשך/מלווה בריבית : היהודי שיילוק.
מרגע שמופיעה דמות זאת במחזה ואפילו לאחר שהיא יורדת מעל הבמה הוא נקרא בשם שיילוק היהודי, תאב הבצע, הקמצן
הבזוי באדם, מעצם מקצועו. שכן בימי הביניים ואפילו אחריהם המלווה בריבית היה אחד המקצועות הפחות נערצים בחברה האירופית מכיוון שהיה המקבילה לבנקים היום.
לא שאנחנו חושבים דברים טובים על הבנקים והמדיניות שלהם,
אבל לשיילוק היו שני חסרונות: יהודי ומווה בריבית, אדרבה, הוא אחת הדמויות השליליות ביותר ששקספיר ידידנו הגאון יצר אי פעם. ולא רק בגלל מקצועו הבזוי והנקלה.
האנטישמיות של החברה הוונציאנית בה הוא חי (שקספיר עצמו מיטיב להעביר דרכה את רגשות התיעוב האישיות שלו ליהודים )היא גדולה, אפילה ונפוצה בימים ההם.
אז לא היה המושג הצבוע של "פוליטקלי קורקט" להסתיר מאחורי וילון את "שינאת היהודים" זה היה פופולארי ומקובל לשנוא יהודים.
אין לי מושג כמה יהודים פגש שקספיר מימיו ובאילו הזדמנויות, אולי הוא עצמו לווה בעיתות מצוקה ממלווי בריבית יהודים וכך הוא פיתח כלפיהם את השינאה הזאת.מכיוון שבין המאות ה-13 עד המאה -16 לא הורשו יהודים לגור באנגליה הם גורשו משם.
השנאה אליהם נשארה למרות שהיהודים פיזית כבר לא היו באנגליה.
במחזה הצגת דמותה של בתו ג'סיקה שבורחת עם אהובה הנוצרי, כמה סמלי,גם היא שונאת את אביה החמדן ורודף הבצע המעדיף את ממונו מאשר אותה, מקבלת כמה שורות קטנות ומתרפסות בפני בחיר ליבה גם אליה מתיחסים כאל "היהודיה" או בתו של היהודי.
קראתי את המחזה היו חלקים מהנים אבל רוב הזמן כעסתי. על שקספיר שביטא בצורה כל כך גלויה וטבעית את סלידתו מיהודים במחזה. על הדמוניזציה שהוא הלביש על הדמות ועל התנהלותה. על הצגת הטוב את הנצרות והרע ומקורו ביהדות. שמשקף צרות מוחין לא קטנה ואולי זה היה דבר טבעי ולגיטימי לשנוא כך את היהודים. בקריאת הקטעים המקוממים חשבתי לעצמי: זהו שקספיר? גדול המחזאים אי פעם? הכישרוני והגאון? גם הוא היה אנטישמי קטן?
ואולי אני לא הבנתי טוב את המחזה הזה? אולי אני פשטנית מדי רדודה ושטוחה. כן. זה צריך להיות הפתרון.
אם היה שקספיר כותב מחזה כזה היום מעניין מה היו תגובות העולם הנאור החופשי ושוחר התרבות אליו.

קראתי את הספר הזה בילדותי בתרגום אחר וקצת חששתי להתחיל לקרוא את התרגום החדש, אך להפתעתי הרבה ולמרות הביקורת שקראתי בעיתונים, התרגום החדש מצויין.
מדובר באחד מספרי ההתבגרות הקלאסים אבל הספר מומלץ לכל גיל. אין צורך להציג כאן את העלילה אבל רק דבר אחד מפריע לי גם בתרום הישן וגם בתרגום החדש - למה הכריכה כל כך כעורה ? למה לא עושים חסד עם הספר ובוחרים לו כריכה קלילה ונעימה בסגנון הספרים היפים של "פרוזה עשרה" בהוצאת ידיעות. בהוצאת כתר חידשו כעת מגוון נרחב של קלאסיקות, אי המטמון, סדרת האסופית, עלובי החיים ולכולם הם בחרו כריכות לדעתי ממש לא יפות שירחיקו את קהל היעד מהם. יש לי אחיינית בת 12 שסרבה לקרוא למשל את הספר "אבא ארך רגלים" בגרסה של עופרים בגלל הכריכה החומה והלא יפה אבל כשהבאתי לה את הספר בגרסה העליזה של ידיעות, עם הכריכה היפה, היא בלעה את הספר. זה לא יעזור, כריכות עוזרות לספר ולא ניתן לזלזל בו. היום בני ובנות נוער מתרחקים מספרים וצריך לנסות לבחור כריכות מתאימות עבורם.

זהו כפי הנראה ספר ההיסטוריה הטוב ביותר שנכתב על תקופת המנדט בפלשתינה באופן כללי, והוא מציג נקודת מבט לא שגרתית - לפחות עבור קוראי עברית: נקודת ראותם של נציגי השלטון הבריטי. הספר מערער על אמיתותן של כמה הנחות יסוד שכולנו גדלנו עליהן: האם באמת הבריטים היו פרו-ערבים ואנטי-יהודיים? מה היתה מטרתה של ההעפלה האי-לגאלית, וכמה תועלת היא הביאה? למה בעצם הבטיחו הבריטים את א"י ליהודים בהצהרת בלפור, ולמה החליטו בסופו של דבר לעזוב? שגב אינו עונה תשובות נחרצות, אבל מצליח לצייר תמונה מורכבת יותר של נושאים שהתרגלנו לחשוב עליהם כעל פשוטים ומובנים-מאליהם.
ונוסף לכל זה, הספר כתוב באופן מרתק, ומעבר לנתונים המספריים היבשים הוא משלב תיאורי צבע שובי לב ומעלה את זכרם של כמה אנשים יוצאי דופן - בריטים, יהודים וערבים - שלקחו חלק, כצופים או כמשתתפים פעילים, בהיסטוריה הסוערת של אותם ימים. מומלץ בחום.