סטיבן קינג, סטיבן קינג, סטיבן קינג.

מיד לאחר שסיימתי לקרוא את הספר, קמתי מהמיטה המבולגנת שלי וחיבקתי את חבילת הדפים שהונחה בעדינות בידיי.
חבילת הדפים הזאת, יכלה לגמור כמו כל חבילת דפים אחרת.
להיתקע שנים בתוך מדפסת של נער מתבגר, או להפוך ליומן של נערה.
אבל היא לא.
היא זכתה ליפול לידיי, ואני זכיתי לשמוע את הסיפור שהיא שמרה מתחת לכריכה היפיפה שלה.

הוא הצליח להפחיד אותי, כשתיאר לי את גברת מאסי בצורה כה אמיתית ומזעזעת בדיוק לפני שהייתי צריכה להתקלח.
הוא הצליח להצחיק אותי, כשנתן לדמויות כמו בילי וקייסי להופיע בספר שלו ולגרום לי לחייך.
הוא הצליח לחמם לי את הלב, כשכתב על הקשר החם בין אברה ודאנו.
הוא הצליח לגרום לי לדמוע, כשנתן לי לשמוע את דעתו של ילד תמים בגוף של גבר חכם, שאוהב את אביו למרות שהוא מפחיד אותו נורא.

תודה לך, סטיבן קינג, על עלילה כתיבה נהדרת, על דמויות בלתי נשכחות ועל סיום כל כך מעולה.

אני בבעיה.
הבעיה היא שהרבה יותר קל לכתוב ביקורת רעה מאשר טובה. אבל האמת צריכה להיאמר. יופי של ספר.
מה שכן, יכול להיות שאני טיפה'לה משוחד – אחרי הכל, תנו לי כמה נאצים, איזה צלב קרס פה ושם (רצוי על העטיפה) וניחוח של מלחמת העולם השנייה – ואני מיד קונה את הספר ומזמין כרטיסים לסרט.
אבל משוחד או לא – אהבתי את הכתיבה, את העלילה, ויותר מהכל, את הדיוק היחסי בפרטים ההיסטוריים (את מי לא זרקו לשם – היטלר, רוהם, הימלר, היידריך, מנגלה – ממש "פורסט גאמפ"). יודעים מה? אפילו אהבתי את העטיפה!

רק שלושה דברים טרדו את מנוחתי. דברים קטנים, אני מודה, אולי אפילו קטנוניים...

האחד – בעוד שהעלילה מציינת במפורש כי הגופה הייתה בעלת ראש מגולח, הרי שעל העטיפה מצוירת אישה בעלת שיער שחור וגולש.

השני – השימוש המופרז והשגוי בביטוי "אח זו" במקום "אל זו" שפירושו (בתרגום חופשי ביותר) "ובכן", "בסדר גמור" (ואם זה ממש, אבל ממש מעניין מישהו - http://en.wiktionary.org/wiki/also#German)

והשלישי (נשימה עמוקה) -
"פוצי"?
באמת?
לא "בריגיטה", לא "זלדה", לא "אווה", לא "אילזה".
דווקא פוצי!

נו שוין...

אל הקורא –
הביקורת להלן עשויה להכיל קטעי קריאה קשים ולעיתים שנויים במחלוקת. אין מה לעשות. ככה זה.

הביקורת הרשמית –
ספר חשוב. לא רק בגלל שהוא מציג תמונה מפורטת, בלתי אמצעית, של המציאות היומיומית של המשטר הנאצי, על שלל תככיה, בכיריה, שאיפותיה, תוכניותיה, מחדליה וכשלונותיה, אלא גם (ובעיקר) בגלל שלראשונה נוצר הרושם כי המרחק בין הנאצים – אותם יצורים אפלים סמי-מיתיים – לבין שאר הפוליטיקאים הקטנוניים והמושחתים ברחבי העולם אינו גדול כפי שחשבנו. ולכל המתרעמים – קחו בחשבון שהמציאות הייתה שונה, ואם הסופר עצמו לא מתייחס לנושא היהודים – גם אני לא אתייחס.
אגב, אם מישהו ממש מעוניין לקרוא קצת על האיש באופן יותר אובייקטיבי מוזמן לקרוא את הביוגרפיה שלו מאת יואכים פסט (אם כי האובייקטיביות מוטלת בספק היות שפסט עצמו היה גם בין העורכים של הספר הנוכחי).
אחרי שסיימתי את הספר (למען האמת, תוך כדי הקריאה) פתחתי ויקיפדיה וקראתי קצת על שפאר. אחר כך פתחתי יוטיוב וצפיתי בכמה סרטונים על האיש. אחר כך חיפשתי אותו בפייסבוק (כן, קצת פרוורטי, אני יודע) ולהפתעתי הרבה מצאתי גם אותו וגם את בנו. מעניין. מומלץ לכולם כבילוי לשעת צהריים מפוהקת...

הביקורת הלא-רשמית –
אני אישית מחבב את אלברט. בנאדם משכיל, מטופח, בעל חוש הומור ונטייה קלה להערצה-נטולת-כל-חוש-ביקורת-עצמית (אבל ביננו, מי לא?). אני מכיר כבר את הטיעונים – הוא רק רצה להציל את עצמו, הוא ידע ולא עשה כלום, הוא האריך את המלחמה בחודשים ארוכים ועוד ועוד... – ועדיין, צריך הרבה אומץ כדי לשבת בבית המשפט בנירנברג ולקחת אחריות (גם אם לא להכיר באשמה). זה נאצי שהייתי יושב איתו על כוס קפה (טוב, יכול להיות שהייתי מרעיל את הכוס שלו, אבל עדיין). אגב הנאצי השני שהייתי יושב איתו הוא קולונל האנס לנדה ("ממזרים חסרי כבוד"). מעניין יהיה לעשות סקר: "עם איזה נאצי (אמיתי או פקטיבי) הייתם יושבים לכוס קפה?" (אני לוקח גם את מקס אואה – מ"נוטות החסד")