לכתוב ביקורת על יצירה ספרותית לא גמורה – איזה אבסורד.
הרי קפקא כתב את "המשפט" בערוב ימיו, על ערש דווי, ולא הספיק להשלים אותה כאוות נפשו.
לא ניתן לשער אילו שינויים היה עושה, האם היה מוותר על פרקים מסוימים, כותב חדשים או משכתב לגמרי את הסוף.
האם ראוי לפרסם יצירה לא גמורה של סופר, אף על פי שביקש לכלות אותה בצוואתו? – מקס ברוד, ידידו הקרוב היה סבור שהתשובה היא כן – לעניות דעתו, בפרקים המעטים שהספיק קפקא לכתוב, טמון המסר שביקש להעביר אל קוראיו, ועובדה זו מצדיקה את פרסום היצירה.
האם קפקא היה מסכים עם קביעה זאת? לעולם לא נדע, יש לי תחושה שלא.
קפקא, נסיך האבסורד שלא הספיק להפוך למלך, מגולל בספרו "המשפט" את סיפרו של יוסף ק', פקיד בנק בכיר המועמד לדין על-ידי בית משפט בעל סמכויות אדירות ובלתי מוגדרות, מבלי לדעת מהו הפשע שלכאורה הוא ביצע.
אל הספר ניגשתי כחלק מהכנה לקראת קריאת הספר "המיתוס של סיזיפוס" (של אלבר קאמי), בו מותח קאמי ביקורת על האבסורד המאפיין את כתיבתו של קפקא, ועל התקווה המיותרת שהוא מותיר בקוראיו.
סגנון הכתיבה האהוב עלי הוא סגנון כתיבה שוטף ואוורירי, כזה המעוטר במשלב לשוני גבוה ובמטבעות לשון. ציורי הלשון בו מרהיבים, ומשמשים כמו גשרים המובילים את הקורא מפסקה אחת לאחרת, תוך שמאפשרים לו ליהנות תוך כדי מהנוף שבדרך.
סגנון כתיבה של קפקא הוא ההפך הגמור מכך – כתיבתו היא ישירה ויבשה, נמנעת מציורי לשון כאלו או אחרים, ומותירה אותך לשוטט לבד בין השורות הצפופות, עם תחושת מחנק בלתי נגמרת.
לא שאני מזלזל חלילה בקפקא, עליו השלום, סיפורו "הגלגול" הוא יצירת מופת שכדאי שכל אדם באשר הוא יקרא - הביקורת החברתית הנוקבת בו על המין האנושי מדויקת ורלוונטית גם לימים אלו.
