ביקורת התבונה הטהורה היא ספר שמנסה לענות על שאלה פשוטה לכאורה: מה אנחנו באמת יכולים לדעת. קאנט טוען שהתבונה שלנו אינה חלון שקוף אל המציאות, אלא מערכת עדשות מובנית שמעצבת את כל מה שאנחנו תופסים. מרחב, זמן, סיבתיות – כל אלה אינם תכונות של העולם עצמו, אלא של האופן שבו אנחנו חושבים אותו.

המהלך הזה הוא מהפכני: הוא מציב את האדם במרכז ההכרה, אבל גם מגביל אותו. קאנט אומר לנו: יש דברים שהשכל האנושי פשוט לא יכול לדעת, לא משנה כמה נתאמץ. אלוהים, הנפש, העולם כמכלול – כל אלה חורגים מהיכולת שלנו להבין באופן אמיתי.

למתחילים, הספר עשוי להיראות כמו מבוך מושגים. אבל מי שמוכן להיכנס אליו מגלה רעיון עמוק: הידיעה האנושית אינה כישלון או מקריות, אלא מבנה מדויק ומוגבל שמאפשר לנו להבין את העולם כפי שהוא מופיע לנו, לא כפי שהוא “באמת”.
הספר הוא אבן יסוד של המחשבה המודרנית כי הוא מלמד אותנו להבחין בין מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו באמת יכולים לדעת. בעולם מלא מידע, זה שיעור שמרגיש רלוונטי מתמיד.

אני רואה שאיש לא קרא את הספר הזה, אבל אני אהבתי אותו הוא מדבר על תקופה שלא מוכרת לנו הישראלים, אי שם בתחילת ימי הביניים - סוף סופה של רומא המעתירה. מלחמות ועניינים - אותי זה עניין.רוברט גרייבס תמיד מצוין בלפתוח לפנינו פנורמה לתקופות היסטוריות.

אחחחחח..... אפלטון

כשאומרים כתבי אפלטון אומרים אבן הבניין של המחשבה המערבית מאז שנכתבו ועד היום. ניתן אפילו לומר כי כתביו של האיש היו הבסיס שעליו נבנתה שיטת החשיבה הפילוסופית כפי שאנו מכירים אותה עד היום למרות שהיו לא מעט שיצאו נגדו כולל תלמידו הידוע אריסטו. היחוד של הדיאלוגים אינו רק בתכנים ובשאלות הפילוסופיות שהם מעלים, אלא גם באופן הכתיבה, בצורה המיוחדת שאפלטון יסד (הדיאלוג) ובמתח המתמיד בין מחשבה מופשטת לבין דרמה מחיי היום יום.

ראשית, יש להבין את מסגרת הכתיבה של אפלטון. רוב כתביו אינם חיבורים שיטתיים או מסות פילוסופיות במובן המודרני, אלא דיאלוגים שאולי חלקם אפילו התרחשו באקדמיה שלו. הדיאלוג הוא זירת התרחשות שבה דמויות ובראשן סוקרטס דנות בשאלות יסוד על טבע האדם, תחום ההבנה או הידיעה, מהי המדינה, מהו המוסר ומושג היופי. עצם הצורה הזו מבטאת את מהות הפילוסופיה כפי שאפלטון הבין אותה: חיפוש בלתי פוסק, חקירה משותפת, ולא מסירת תורה סגורה אלא דיון פתוח ופותח נקודות למחשבה.
אפלטון עצמו כנראה שמסתתר מאחורי הדמויות בדיאלוגים, במיוחד דמותו של סוקרטס שהיה מורו וכך מותיר את הקורא בין משיכה לבין חוסר ודאות.

הנושאים המרכזיים בכתבי אפלטון נוגעים כולם לשאלת ה"אידאות". תורת האידאות, כפי שהתפתחה בדיאלוגים האמצעיים, מעלה את ההבחנה בין עולם החושים המשתנה לבין עולם האידאות הנצחיות. האידאות הן הפורמטים המושלמים של רעיונות מוכרים לנו, האידאות הן נצחיות ובלתי משתנות של כל הדברים. החל מרעיונות כמו צדק, יופי, טוב ועד עצמים כמו כסא או סלע. הידיעה האמיתית אינה מתמצה בחושים אלא בניסיון לעלות מעבר להם ולהבין את האידאה שמעליהם. רעיון זה שימש מקור השראה לדורות של פילוסופים, אך גם מקור מחלוקת אדיר. עצם ההצגה הספרותית של הדיאלוגים מאפשרת לאפלטון להציג את הרעיון מצדדיו השונים: מצד אחד המשיכה לעולם האידאות כמקור ודאות ונצחיות, ומצד שני הקושי להבין מה משמעותו ומהו הקשרו לעולם הממשי.