התלבטתי בין ספר טוב לספר לא רע. אתחיל בווידוי אישי: בשנה הראשונה לאחר מותו של אחי חוויתי כל לילה חלום דיי מציאותי, על איזושהי סכנת חיים אחרת שאורבת לאחי, וכל פעם בוואריאציה אחרת, אני מנסה להציל אותו. כל פעם, ברגע שהתחלתי לחלום שאולי אני לא מצליחה להציל אותו, הייתי מתעוררת בדפיקות לב, שמחה להתעורר ולגלות שסכנת החיים שבה הוא היה נתון היתה רק חלום, ושבריר שניה אחר כך, מבועתת לגלות שהמציאות גרועה יותר, כי הוא כן מת. אבל כל זה היה לפני שנים רבות. אחי כבר איננו יותר מ-30 שנה. אבל התופעה הזאת - של חלומות צלולים כאלו, תמיד סיקרנה אותי. רק מה, בסיפור הזה, הגם שהוא כתוב יפה והעלילה מתפתחת מתוק, הייתי צריכה להיאזר בסבלנות כדי להתגבר על הקטע שהיה לי קשה לבלוע - החלומות כמציאות אלטרנטיבית. איכות החלומות בסיפור הזה הייתה מטרידה. כי גם לאדם כמוני, שזוכר חלומות היטב.. יש גבול. הסופרת תיארה מציאות אלטרנטיבית שמתרחשת בחלומות, באופן בדיוני משהו, עם עובדות מהמציאות האמיתית, כאלו שהחולמת לא ידעה עליהן/ לא הייתה אמורה לדעת עליהן, בתואנה שזה חלום; עם זכרונות מהמציאות העכשיוית לתוך החלומות של המציאות האלטרנטיבית. התיאור התאים יותר אולי לחזיונות סכיזופרניות משהו, לא לחלומות, בעוד הגיבורה היא נורמאלית. האופן שבו זה הוגש מאוד הפריע לי. זה לא שרומנים בדיוניים מפריעים לי, קראתי לא מעט כאלו, אלא ש.. בספר של מדע בדיוני - כמו למשל אישתו של הנוסע בזמן, יש חוקיות בדיונית והיא המציאות של הספר; בספר של מציאות פסיכיאטרית בעייתית יש גם הגיון פנימי. אבל פה.. זה לא היה לא זה ולא זה. פה נעשה מעבר בין מציאות רגילה למציאות בדיונית, כאילו שהסופרת לא ממש החליטה אם היא רוצה לכתוב ספר בדיוני או רומן מציאותי. המסגרת של הסיפור התייחסה לחלומות כאלו חלומות, החלומות תוארו כמציאות אלטרנטיבית, שבהם החולמת הייתה מודעת לזה שזה חלום, תוך כדי כך שהיא זכרה בחלום את המציאות, עם קשר אמיץ לדברים שקרו באמת, כאילו שהיה פה "תיקשור" או משהו כזה. היו רגעים שממש עיצבנו אותי: תחליטי! את כותבת סיפור של "מדע בדיוני" או רומן מהחיים כאילו?? ברגע שהחלטתי להניח לייתכנות של הסיפור וקיבלתי אותו כמות שהוא, בלי להתעצבן, התחלתי להינות גם מהתוכן המתוק. הקטעים שבהם תואר תהליך התירפיה במוזיקה היו יפים ונעשו בעדינות ובטוב טעם. הקטעים שבהם תוארו האלנמנטים שהגיבורה מתחילה לעשות מה שנכון לה לעשות ולא מה שמצופה ממנה, אף הם נכתבו כמי שמבין את נפש האדם. לכן בכל זאת הצלחתי להינות מהספר. אז כן, הספר יפה, אבל לא, לא יכולתי לתת לו 4 כוכבים.

26.12.2010 יצירת מופת. לא פחות ולא יותר. אלף מילים לא יצליחו לתאר עד כמה. ספר קשה מאוד לקריאה, חזק מאוד וחשוב מאוד מאוד. ולמרות הכל הייתי אומרת שיש בו אופטימיות. התפעלותי נובעת במיוחד בשל הניואנסים העדינים והפקחיים של טווית סיפור ששזורים בו; מינימליזם של הבעות, מקסימליזם של תחושות. אנושיות מפתיעה בתוך כל ההתבהמות המפלצתית של אנשים ששירתו מרצון או שלא את שלטונו של הפיהרר. וגם.. כמה תובנות לחיים בכלל.... * סיפור שמבהיר - והתחושה היא שבדייקנות מצמררת - מה זה להיות בברלין תחת השלטון הנאצי. * 31/12/2010 שמעתי ברדיו תוכנית מסוג "מדרש"... והנושא היה - "במקום שאין אנשים השתדל להיות אדם". חשבתי שזה למעשה מתמצת את הספר הזה. זהו סיפור אודות אדם אחד, (שהרושם הראשוני אודותיו הוא ש.. הוא אנטיפט) והנה, במקום שבו לא היו אנשים, הוא ניסה להיות "אדם" לבד בברלין.

ספר פנטסטי. ממש. מלאכת מחשבת. עלילה נפתלת שאינה מפסיקה להפתיע. צבעוני. קולח. עונג קריאה צרוף. מזמן מזמן לא נהניתי ככה מן הקריאה. ממש תענוג. זה סוג של קריאת-הנאה כמו לראות סרט טוב וסוחף. לא תמיד העלילה הלכה לאן שחשבתי שהיתה צריכה ללכת, והקטע האחרון של הסיפור "אחרי האחרי" היה אפילו מממ קצת מיותר (לא הוסיף ולא גרע) אבל הסיפור היה כל כך פנטסטי (בהחלט גם מלשון פנטזיה) שזה בהחלט נסלח. איילת גונדר-גושן נתנה (לי לפחות) ספרות כמו שספרות צריכה להיות. מענגת. במלא מובן המילה.

התלבטתי בין ספר טוב לספר לא רע. אתחיל בווידוי אישי: בשנה הראשונה לאחר מותו של אחי חוויתי כל לילה חלום דיי מציאותי, על איזושהי סכנת חיים אחרת שאורבת לאחי, וכל פעם בוואריאציה אחרת, אני מנסה להציל אותו. כל פעם, ברגע שהתחלתי לחלום שאולי אני לא מצליחה להציל אותו, הייתי מתעוררת בדפיקות לב, שמחה להתעורר ולגלות שסכנת החיים שבה הוא היה נתון היתה רק חלום, ושבריר שניה אחר כך, מבועתת לגלות שהמציאות גרועה יותר, כי הוא כן מת. אבל כל זה היה לפני שנים רבות. אחי כבר איננו יותר מ-30 שנה. אבל התופעה הזאת - של חלומות צלולים כאלו, תמיד סיקרנה אותי. רק מה, בסיפור הזה, הגם שהוא כתוב יפה והעלילה מתפתחת מתוק, הייתי צריכה להיאזר בסבלנות כדי להתגבר על הקטע שהיה לי קשה לבלוע - החלומות כמציאות אלטרנטיבית. איכות החלומות בסיפור הזה הייתה מטרידה. כי גם לאדם כמוני, שזוכר חלומות היטב.. יש גבול. הסופרת תיארה מציאות אלטרנטיבית שמתרחשת בחלומות, באופן בדיוני משהו, עם עובדות מהמציאות האמיתית, כאלו שהחולמת לא ידעה עליהן/ לא הייתה אמורה לדעת עליהן, בתואנה שזה חלום; עם זכרונות מהמציאות העכשיוית לתוך החלומות של המציאות האלטרנטיבית. התיאור התאים יותר אולי לחזיונות סכיזופרניות משהו, לא לחלומות, בעוד הגיבורה היא נורמאלית. האופן שבו זה הוגש מאוד הפריע לי. זה לא שרומנים בדיוניים מפריעים לי, קראתי לא מעט כאלו, אלא ש.. בספר של מדע בדיוני - כמו למשל אישתו של הנוסע בזמן, יש חוקיות בדיונית והיא המציאות של הספר; בספר של מציאות פסיכיאטרית בעייתית יש גם הגיון פנימי. אבל פה.. זה לא היה לא זה ולא זה. פה נעשה מעבר בין מציאות רגילה למציאות בדיונית, כאילו שהסופרת לא ממש החליטה אם היא רוצה לכתוב ספר בדיוני או רומן מציאותי. המסגרת של הסיפור התייחסה לחלומות כאלו חלומות, החלומות תוארו כמציאות אלטרנטיבית, שבהם החולמת הייתה מודעת לזה שזה חלום, תוך כדי כך שהיא זכרה בחלום את המציאות, עם קשר אמיץ לדברים שקרו באמת, כאילו שהיה פה "תיקשור" או משהו כזה. היו רגעים שממש עיצבנו אותי: תחליטי! את כותבת סיפור של "מדע בדיוני" או רומן מהחיים כאילו?? ברגע שהחלטתי להניח לייתכנות של הסיפור וקיבלתי אותו כמות שהוא, בלי להתעצבן, התחלתי להינות גם מהתוכן המתוק. הקטעים שבהם תואר תהליך התירפיה במוזיקה היו יפים ונעשו בעדינות ובטוב טעם. הקטעים שבהם תוארו האלנמנטים שהגיבורה מתחילה לעשות מה שנכון לה לעשות ולא מה שמצופה ממנה, אף הם נכתבו כמי שמבין את נפש האדם. לכן בכל זאת הצלחתי להינות מהספר. אז כן, הספר יפה, אבל לא, לא יכולתי לתת לו 4 כוכבים.

מרתק, מעורר מחשבות. הקריאה לא קלה, במיוחד אם אתה רוצה להתרכז בשיוכים של כל דמות, מי קשור למי איך ולמה.. ברם אולם.. מממ.. יש בו תחושה שהסופר יסודי וכמעט אובייקטיבי. מזמן לא קרה לי שלקח לי כל כך הרבה זמן לקרוא ספר. זאת מכיוון שהספר עמוק, יסודי, עם המון מסרים גלויים וסמויים, וכל התרחשות בו דורשת זמן לעכל... ויקראם סת, גאון הודי, שכבר קראתי משלו (מוזיקה שקולה, ספר שמהווה בעיניי יצירת מופת) כותב כאן את סיפור חייהם הנפתל של דודו ההודי ודודתו היהודיה ומתפרש על פני כמעט כל המאה. גם הוא עצמו דמות בתוך האירועים, מה שמוסיף לספר אמינות. ספר שכשאתה מסיים אותו אתה נשאר ככה בוהה... אני ממליצה בחום.

תקציר הספר בכלל לא נוגע ולא קשור למסר שמעביר הכותב לקורא. מי שמחפש בספר את העלילה קורא ספר מהסוג שאני מכנה "ספרי טיסה".. כלומר, עלילה בשביל להעביר את הזמן. אבל למי שקורא בין השורות.. נכונה חוויה אחרת לגמריי. בשביל זה צריך לקרוא אותו.. מממ... קצת אחרת. הספר הזה משדר מסר מאוד חשוב לחברה הישראלית. התחמנות היהודית אל מול היושרה וההגינות והכישרון היהודי. וכל זה אל מול ההתנהגויות שאינן "אתיות" או "מוסריות" או "חוקיות" או על "גבול החוקיות" ש.. אינן נחלתם של עדה זו או אחרת. מתואר כביכול "פער עדתי" אלא שאני ראיתי "אחדות" דווקא: האנושיות של כולם בספר הייתה אוניברסלית. ונוגעת ללב. אולי הסגנון מעט שונה... אבל כולם הוצגו באנושיות כבני אדם. הספר מציג אנשים מכל הגוונים: הגונים ומוכשרים וגם "רעים" ולא הגונים. אנשים שונים מעדות שונות. כשלדעתי ה"שוס".. בספר הוא דווקא ה"רעים" מכל העדות. אלו שרימו בשביל להתעשר בגדול ואלו שהסתפקו בפשיעה... בתוך העלילה שזורים סיפורים נוגעים ללב של אנשים עם קום המדינה, בד בבד עם התעשרויות אגדתיות שנעשו באופן בלתי מוסרי, תוך תיאור קשר הון-שלטון שלא אתפלא אם הוא מבוסס על סיפורים אמיתיים. לדעתי כך זה גם היום, לא רק "אז". על רקע העובדה שהכותב הוא איש משרד החוץ שמסתתר מאחורי שם עט, נוצר יסוד להאמין שהסיפורים ה"פנטסטיים" מבוססים על מקרים שקרו באמת. בנוסף בולטת היעדרה של השורה הנפוצה כל כך - "כל קשר בין העלילה והדמויות למציאות מקרי בהחלט".... ומעבר לזה, הכותב שוזר באירועים שהגיבורים עוברים תובנות פסיכולוגיות מעמיקות, כאילו יש לו הכשרה מקצועית. אז אם אין לו, הוא כנראה אדם עמוק מאוד, בשל מאוד ובוגר. תעשו לעצמכם טובה ותקראו את הספר הזה. סוג של "שלום לתמימות"... אני ממליצה בחום.