ספר חדש של אהוד בנאי. אוסף נוסף של מחשבות, זיכרונות, חלומות, מסעות, מפגשים. מי שמכיר ועוקב אחרי בנאי כבר שמע ברדיו או בהופעות חלק קטן ממה שנכנס לספר. אין הפתעות או חידושים, אבל בגילו של בנאי (71 נדמה לי) מותר לו לא לחדש. יש חלקים טובים יותר ופחות, אבל בסך הכל הקריאה זורמת, מעניינת, לפעמים מרגשת, מעלה חיוך.
מי שאוהב את הכתיבה של בנאי יהנה ויסיים את הספר די מהר.

*****





לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לאהוב את אהוד בנאי. זכורה לי במעורפל הופעה אפופת עשן וערק ב״טרמינל״ המנוח בירושלים באמצע שנות התשעים, ואולי עוד איזה משהו ב״פרגוד״, אבל אף פעם לא הייתי מעריץ שרוף שהולך לכל ההופעות ויודע בעל-פה את כל המילים. כשיצא ״אהוד בנאי והפליטים״ ב-87׳ הייתי בסך הכול בן ארבע עשרה. גם אם לא הייתי נער מאוד מוזיקלי, דווקא התחברתי למלודיות ובעיקר למילים של ״עיר מקלט״ ו״זמנך עבר״, אבל רק כשיצא ״קרוב״ שנתיים אחר כך זה תפס אותי ממש. הקשבתי לרחוב האגס 1 ומיד הרגשתי בבית, ״פלורנטין״ הרטיטה את לבי למרות שהשיר הוא על רווקה מזדקנת, וכמהתי לאותה עלמה אירלנדית אפילו שבאותו זמן לא יצא לי ולו להריח בת מקרוב. הגעגוע, הכמיהה, הסיפור, החוויות הפשוטות בשירים נגעו ללבי הבוסרי בדרכים שלא יכולתי להסביר אז, ואני רק מתחיל להבין היום.

בניגוד לשניים מהילדים שלי, שמוזיקה שוצפת במחזור הדם שלהם כבר מגיל ארבע או חמש, אצלי מוזיקה היא לכל היותר מין פסקול, משהו שנשמע ברקע, שמלווה את הסיפור של החיים שלי אבל לא מכתיב אותו. ואף על פי כן, למרות שאצל אהוד המוזיקה, הגיטרה, המנגינות והפיוטים מתווים את מסלול חייו, כשאני קורא את המילים שלו - בכל שלושת ספרי הפרוזה שכתב - אני מרגיש שאני הוא, אני מרגיש ורואה את הזכרונות המוחשיים שלו ושלי מבעד לעיניו, שומע את התווים מבעד למילים ומתענג עליהם באמת, אולי בגלל שזה לא דיבור מוזיקלי, ובוודאי לא דיבור ספרותי עלילתי רגיל, אלא חלקיקים של חיים שאי אפשר לא להרגיש את האמת והטוהר והאהבה שבהם, וגם אם לא כתוב בהם כמעט דבר מבחינת תוכן - הם רוויים עד קצותיהם בכל מה שאינו מילולי ונמצא בכל ספר, סרט או חווייה שעשו לי משהו אי פעם.

יש לי את ההוצאה המקורית אבל אני מבין שקשה להשיג אותה אז יופי שתהיה לספר הזו חשיפה נוספת ויש גם שני סיפורים חדשים.
על הספר המקורי לא אכביר מילים, אתגר קרת במיטבו ואני מסכים שזו "אבן דרך בקומיקס הישראלי" (כבוד).
לגבי שני הסיפורים החדשים אני לא יודע מתי אויר "רבין מת", אבל הוא על פי סיפור של קרת מתוך האנתולוגיה "אוטוטו" וסגנון האיור דומה לשאר הספר. "הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח" הוא על פי טקסט מתוך "תקלה בקצה הגלקסיה", האחרון של קרת, וסגנון האיור הרבה יותר דומה לסגנון האיור העכשווי של חנוכה.
בכל מקרה, ספר שכבר חזרתי אליו כמה פעמים (המחמאה הגדולה ביותר שאני יודע לתת לספר) מקבל חיזוק, אז אין לי על מה להתלונן, חמישה כוכבים מתוך חמישה.