בכל שנה בקיץ יש לנו מנהג שכזה לעלות לבירה ליום שכולו מניחוחות העיר הזאת שאנחנו כל כך אוהבים. מתחילים בבוקר מוקדם כדי להימנע מהפקק בכניסה לעיר. משלבים מוזיאון עם טיול. ניגוב חומוס עם קונצרט. מסיימים מאוחר מאוד לתוך הלילה הצונן של העיר, שמחייב התעטפות ברדיד או סודר קל.

לפני כשנה נסעתי עם האיש שלי ושניים מילדיי הצעירים שוב לעיר האהובה. בבוקר סיירנו במוזיאון ישראל. בצהרי היום עת החום העיק צעדנו במעיין השילוח המצנן ולפנות ערב פנינו לבית ש"י עגנון לסיור מרתק בבית, שבסיומו צפינו בקטעים מתוך ספריו מומחזים בידי שחקנית מוכשרת ומופלאה, ששמה נשכח ממני בינתיים, אך הרצון לקרוא בכתביו של עגנון, שהפעם האחרונה שקראתי משלו היה לקראת הבגרות, חזר ובגדול. כך כשראיתי את הספר "שירה" בספרייה לקחתי אותו מיד איתי.

אני קוראת מהר. אפילו מהר מאוד. בולעת ספרים בלי הכרה - תולעת ספרים. אבל הספר הזה שונה. הוא אינו מאפשר קריאה מהירה. אינו נכנע לתכתיבי הזמן. הוא ממתן כל צורך לרוץ קדימה. הכתיבה, בניית המשפטים וכמובן השימוש במילים, בהטיות, בהרכבה מושכלת של המשפט. תענוג אמיתי. אני ממש מצליחה לטעום את המילים. לגלגל אותן בין הלשון לחך. לנעוץ שיניים במילים עסיסיות במיוחד ולתת לעסיס המתוק לזלוג החוצה מצדי פי כדי ששוב אשרבב את קצה לשוני ואטעם שוב את הטעם הנהדר. הקריאה ברומן "שירה" דומה ללגימת יין אדום ששכב במרתפים שנים רבות. אני כל כך נהנית. מזלי שפר עליי שהרומן הזה הוא ארוך, ארוך והיו צפויות לי שעות רבות של הנאה צרופה.

מפעם לפעם פתאום היה לי קשה לקרוא את הספר. הגעתי לשליש ממנו והעלילות המתפצלות ממנו והדמויות השונות שעלו וקיבלו במה. לפעמים במה נרחבת ולעיתים במה נרחבת מידי, הקשו על הקריאה. חוט העלילה המרכזי, אם יש דבר כזה בכלל, נעלם בתוך סבך החוטים של עלילות המשנה ודמויות המשנה. אבל עדיין הקסם בקריאת הספר הזה לא התפוגג.
עניינו של הספר הזה אינו בעלילה דווקא. היא קיימת אי שם בין השורות והמילים בין הפרקים וחלקי הספר השונים. הספר הוא שירת הלל לשפה העברית ולאומן אשר משתמש בה בדרכו הכל כך מיוחדת.

הספר שכב לו ליד מיטתי ומפעם לפעם אני פתחתי וצללתי בין דפיו. בין לבין כבר הספקתי לקרוא ו"לבלוע" הרבה ספרים. הארכתי את זמן ההשאלה מהספרייה כבר שלוש פעמים. והמשכתי להאריך אותו עד אשר כמעט פקעה סבלנותן של הספרניות. ולא וותרתי והשכתי לקרוא בספר המיוחד והנפלא הזה.

ביום שישי הקרוב מתאספת כל משפחתי, זאת המורחבת, לחגוג את הולדתו של נכד נוסף, שבא בבריתו של אברהם אבינו כבר לפני מספר חודשים בפורום מצומצם, אולם לא זכה עדיין להכיר את כל בני משפחתו הגדולה והמפוארת. ניפגש בין בוקר לצהריים למסיבת קוקטייל, שתכלול סיור בבית ש"י עגנון, תקרובת קלה ושאיפות עמוקות מניחוחו של תינוק ירושלמי חדש שבא למשפחה ומשמח את כולנו. אשר אמרתי, אוהבת אני את ירושלים וכל הזדמנות לעלות אליה, להיכנס בשעריה וליהנות מזיוה ובמיוחד רגע אחד קטן לפני שנכנסת שנה חדשה מרגש אותי כל פעם מחדש. שנה טובה לכולכם.

הסיפור מתאר את חייה של דינה ביתו של יעקב ולאה שהייתה הבת היחידה מתוך בניו הרבים של יעקב, ובדרך אגב מספרת את סיפור חייו של יעקב ונשותיו שהחשובות מבינהין הן כמובן רחל ולאה. בסך הכול הספר טוב ונוח לקריאה אבל שוב כמו בספרים אחרים שציינתי בבקורות הקודמות שלי כשהסופר כותב על תקופה מסויימת הכתיבה ובחירת המילים צריכים להיות בהתאם ("מלכים ג" עושה את זה בצורה מצויינת ובכל פעם שמשיהו מצוטט הוא מצוטט בשפה תנ"כית, אות מאבשלום שמספר על תקופת טרום הקמת המדינה כתוב בעיברית "ישנה" אך בכל זאת מאוד קריאה ומהנה) ובסיפור הזה גיבורי התנ"ך מדברים אחד עם השני בעברית עכשווית של ימינו וגרוע יותר לפעמים מצוטטים בעברית של ימינו. בנוסף המחברת התעלמה ממספר אירועים שצויינו בתנ"ך או הזכירה בחטף אירועים קריטיים שקרו בזמן ימיה של דינה (ספור המאבק של יעקב במלאך ד' כמעט ולא מופיע , הדרך שבה יעקב מסדר את ילדיו של לאה ראשונים ומאחריהם את ילדיו של רחל כדי שאם עשיו יפגע בילדיו יהיו אלה ילדיה של לאה שפחות אהב שיפגעו , לא מופיע כלל). למרות בעיות אלה הסיפור של דינה (שמופיעה בתנ"ך בשתי שורות) כתוב לרוב בצורה מעניינת , תקופת התנ"ך והדרך בה חיו המשפחות באוהלים כתובה בצורה מאוד ברורה ונראה שנעשה מחקר גדול מאחורי הספר ויש תחושה אמיתית שהסופרת ממש יודעת איך התנהלו החיים באוהלים ובין הנשים והשפחות (איך אפשר לחיות עם שש נשים?????????????).