לא מזמן גיליתי שגוליבר, שמזוהה עם ספרות ילדים לרוב, הוא בעצם ספר שנכתב למבוגרים, וכנראה רק בשל הסיפורים המופלאים והסוחפים שעומדים ברקע שלו, הוא ריתק דורות של ילדים וזכה לאינספור עיבודים. אז כן, מתברר שמדובר בסאטירה מאלפת, שנונה, סוחפת ומשעשעת, שלא נס ליחה גם היום, על מוסדות השלטון, טבע האדם ויחסו לשאר ברואי העולם. צחקתי לא מעט פעמים לאורך הקריאה ויצאתי עם שתי מסקנות: סוויפט הוא גאון והמין האנושי הוא בלתי נסבל. "אין מלחמות כה מרות ועקובות מדם, ולא מלחמות כה ממושכות, כמלחמות שנגרמו עקב מחלוקת, בייחוד מחלוקת בעניינים שאינם לא מעלים ולא מורידים". (עמ' 273) יצירת מופת. מומלץ בחום!

המסרים של הספר נהדרים! וגם נכונים. אולם, הביצוע רזה, קצת שטחי, ועליי, בכל אופן, לא השאיר חותם. אולי למי שנחשף בפעם הראשונה לרעיון ש"אתה מציב לעצמך את הגבולות" וכו', הספר יכול להיות חשוב ומעורר השראה אך ישנם לא מעט ספרים וסיפורים בסגנון שיצא לי לפגוש ולכן כנראה חיפשתי בספר משהו יותר מעמיק ונוגע. ספר נחמד, לא יותר מזה.

עשרה סיפורים קצרים המשקפים את חייהם של האנשים הפשוטים של הודו בתקופת הקולוניאליזם הבריטי וחלוקת הודו ופקיסטן. סיפורים המראים את הזווית הפחות חיובית, בלשון המעטה, של החלוקה ושל העצמאות של הודו ופקיסטן, שהובילו לאירועי אלימות קשים שגבו את חייהם של כמיליון איש (הינדואים ומוסלמים גם יחד). השפה בה סעאדת חסן מנטו מספר את סיפוריו היא פשוטה וריאליסטית, ועל אף שהוא נשפט מספר פעמים בחייו בגין פרסום דברי תועבה, לא מצאתי את תכניו גסים או פרובוקטיביים מדי (כי כנראה שהכל יחסי). תוך כדי הקריאה הרגשתי שבחלק מסיפוריו אין סיום מספק או סגירת מעגל. קריאת אחרית דבר, שנתנה הצצה חטופה לחייו ופועלו של מנטו, הבהירה לי שאין זה מקרי, שכן מנטו שאף להציג את סיפוריהם של האנשים הקטנים, העניים, הפשוטים, שגם חייהם עוברים עליהם ונגמרים ללא סיום מספק או סגירת מעגל, על רקע החלוקה העקובה מדם. מי שמעוניין להכיר מעט את ההיסטוריה של עצמאות הודו דרך סיפורים חדים, נוקבים וכואבים, ולצלול לתוך ההווי והאווירה בהודו של אמצע המאה ה-20 - הספרון המקסים הזה בשבילו.

ספר סוחף שהכוח שלו הוא יותר בעלילה העוצמתית מאשר בכתיבה שנונה או במשפטים אלמותיים, אך בסופו של דבר, גורם גם ללא מעט הרהורים על טבע האדם. בעיקר הביא אותי למסקנה הלא חדשה שמעשים רעים מתבצעים לא רק על ידי רשעים גמורים אלא גם על ידי סתם אנשים רכי לב עם אמות מוסר גמישות. אולי זה החלק המזעזע ביותר בספר. או אולי זה החלק שבו הרגשתי כאב על ה"פושע" הרכרוכי, שהוא גם מאוד אנושי ורחוק מלהיות נבל קלאסי. אין ספק שהסיפור לא היה קורה בחברה בה אין הבדלי מעמדות כה גדולים אשר חיים זה לצד זה ורואים זה את החיים של זה. מצד שני, אני חושבת שהבעיה האמיתית של קלייד היתה שהוריו המיסיונרים הדתיים לא השכילו להשריש לתוכו את אותם המושגים עליהם לא הפסיקו לדבר כל חייהם כי היו מרוכזים מדי ב"שליחות שלהם" מאשר ב"חיים האמיתיים". מומלץ למי שמחפש סיפור מרתק ואיכשהו במקרה פספס את הספר הזה.

המסרים של הספר נהדרים! וגם נכונים. אולם, הביצוע רזה, קצת שטחי, ועליי, בכל אופן, לא השאיר חותם. אולי למי שנחשף בפעם הראשונה לרעיון ש"אתה מציב לעצמך את הגבולות" וכו', הספר יכול להיות חשוב ומעורר השראה אך ישנם לא מעט ספרים וסיפורים בסגנון שיצא לי לפגוש ולכן כנראה חיפשתי בספר משהו יותר מעמיק ונוגע. ספר נחמד, לא יותר מזה.

האם יש חיים אחרי "הרוזן ממונטה כריסטו"? מצד אחד, תחושת הודיה על סיפור מרתק הנוגע במהלך הקריאה בכל קשת הרגשות. מצד שני, תחושה של תקופה שחלפה ולא תחזור. סיפור מורכב ומרתק, דמויות מעניינות, אווירה צרפתית נושנה, נקמות מתוקות. מה עוד אפשר לבקש? נכון, יש הרבה צירופי מקרים בספר שמרחיקים אותו מהמציאות, הרבה תמרונים שמשרתים את העלילה, התפתחויות שסביר שלא היו קורות בעולם האמיתי (ואולי זה מה שהופך את הספר לספר נוער לכאורה), אבל יש ספרים שנועדו להכניס אותך לעולם אחר, להוציא אותך מהמציאות בעזרת סיפור מלהיב ומרתק, וזה - בין הסיפורים המרתקים, המהנים והקסומים ביותר שיצא לי לקרוא. קראתי את הספר אחרי כל הטרילוגיה של שלושת המוסקטרים (שהיתה מדהימה בפני עצמה) ונראה שאין גבול לכשרונו של דימא. ולמרות שהסיפור רחוק מלהיות סיפור ריאליסטי, אלכסנדר דימא האב מכניס בתוכו פניני חכמה שהיו נכונות וישארו נכונות גם בעולמנו שמחוץ לסיפור: "אתה מפחיד אותי!" אמר דנטס. "האם העולם מלא חיות רעות?" "כן, אבל החיות ההולכות על שתיים מסוכנות מהאחרות." בקיצור, מדהים!