נתקלתי בספר הזה ממש במקרה באחת מרשתות הספרים והחלטתי לנסות אותו על אף שאינני חובב ספרי חצי-מד"ב, אבל הרעיון של הספר נשמע מעניין אז הלכתי עליו. הספר נקרא בסופ"ש תמים ועד לשלהי עמ' 300 לערך היה דווקא לא רע, הקצב של הספר היה מצויין והעלילה מרתקת כבר מן ההתחלה כאשר לא שיקרו בגב הספר כשהשוו בין עלילת הספר ל"פארק היורה" של קרייטון. אז מה קורה בעמ' 300? לא אגלה כמובן רק אספר שישנה תפנית מפתיעה למדי בעלילת הספר; אני מודה שלא נהנתי כל כך מהרעיון שאליו הלך הספר בעמודיו האחרונים, אבל היי, בטח יש כמה שממש יהנו מהתפנית הזאת. בכל מקרה הספר מהנה למדי, שווה קריאה ורק בשביל לתהות: "איך לעזאזל אנשים חושבים על הדברים האלה..."

אומרים ש"האישה בלבן" התחיל את כל טרנד ספרי הבלשים באנגליה אי שם בשלהי המאה ה-18; שהוא היה פורץ דרך, שוילקי קולינס היה גאון, שבניית הדמויות שלו עיצבה את פני הספרות הבלשית שאנו עדים לה היום וכו וכו. לכן, לאחר מספר לא מבוטל של הפניות שבהן נתקלתי במהלך קריאה של ספרים אחרים החלטתי שעלי לקחת את "האישה בלבן" כפרוייקט הקריאה הבא שלי, וזהו אכן פרוייקט שכן הספר מתהדר בלא פחות מ-672 עמ'. מינוס כמה עמודים אם לא לוקחים בחשבון את המבוא של אמנון ז'קונט. ההתחלה לא היתה קלה, לא קלה בכלל, צלחתי בקושי רב את 100 העמודים הראשונים וכבר גמרתי אומר שלא אצליח לקרוא עוד 100, חשתי שאני פשוט לא מצליח להתחבר לספר, וזה קורה לי לפעמים ולבטח גם יקרה בעתיד ולכן יש לי כלל שאומר שברגע שהתחלתי לקרוא ספר אסיים אותו, לטוב ולרע; למזלי, הכלל פעל לטובתי הפעם. לאחר שצולחים את 100 העמודים הראשונים הספר מתחיל לקבל צורה, העלילה מתחילה לתפוס תאוצה, הדמויות מעוררות עניין רב יותר, הכתיבה רהוטה, עשירה וקולחת; אחד המאפיינים הבולטים של הספר הוא הכתיבה הנושנה אם אפשר להשתמש במונח כזה. כבר לא כותבים ככה ובטח שלא מדברים ככה יותר, תענוג אמיתי. קשה שלא להתרשם מבניית העלילה המושלמת של קולינס, לחבר את כל הקצוות יחדיו, לשוט בין זמנים שונים וארצות רחוקות ולהביא את הכל לסיכום בעמודים האחרונים של הספר, מלאכת מחשבת מעוררת השתאות. לכן ומעוד כמה סיבות שבטח שכחתי, "האישה בלבן" הוא ספר מעולה אשר שווה כל מאמץ וזמן שהושקע בו לקריאה.

העיר האבודה Z הוא ספר מיוחד. מה מיוחד בו? הוא ספר שמבוסס על סיפור אמיתי, אנושי ומרתק. הסיפור מגולל את מיטב שנותיו של חוקר הארצות הבריטי פרסי פוסט ומסעותיו אל "הנקודות השחורות" שעל מפת העולם, בחיפושיו אחר המקומות שרגל אדם לא דרכה בהם. הסיפור מבוסס כולו על מחקר עומק מרשים בהיקפו של המחבר ונודד בין זמנים, יבשות והרפתקאות שכמו לקוחות מסיפורי אינדיאנה ג'ונס. הסיפור כשלעצמו מרתק ומושך ללא הרחבות מיותרות ודפים עודפים, המחבר מצליח להעביר לקורא את התחושה האמיתית של נפלאות גילוי הארצות דרך הקשיים הפיזיים והנפשיים שחוו ההרפתקנים. שווה כל רגע, גם למי שאין בליבו אהבה להיסטוריה או סיפורי מסע. מומלץ!

אומרים ש"האישה בלבן" התחיל את כל טרנד ספרי הבלשים באנגליה אי שם בשלהי המאה ה-18; שהוא היה פורץ דרך, שוילקי קולינס היה גאון, שבניית הדמויות שלו עיצבה את פני הספרות הבלשית שאנו עדים לה היום וכו וכו. לכן, לאחר מספר לא מבוטל של הפניות שבהן נתקלתי במהלך קריאה של ספרים אחרים החלטתי שעלי לקחת את "האישה בלבן" כפרוייקט הקריאה הבא שלי, וזהו אכן פרוייקט שכן הספר מתהדר בלא פחות מ-672 עמ'. מינוס כמה עמודים אם לא לוקחים בחשבון את המבוא של אמנון ז'קונט. ההתחלה לא היתה קלה, לא קלה בכלל, צלחתי בקושי רב את 100 העמודים הראשונים וכבר גמרתי אומר שלא אצליח לקרוא עוד 100, חשתי שאני פשוט לא מצליח להתחבר לספר, וזה קורה לי לפעמים ולבטח גם יקרה בעתיד ולכן יש לי כלל שאומר שברגע שהתחלתי לקרוא ספר אסיים אותו, לטוב ולרע; למזלי, הכלל פעל לטובתי הפעם. לאחר שצולחים את 100 העמודים הראשונים הספר מתחיל לקבל צורה, העלילה מתחילה לתפוס תאוצה, הדמויות מעוררות עניין רב יותר, הכתיבה רהוטה, עשירה וקולחת; אחד המאפיינים הבולטים של הספר הוא הכתיבה הנושנה אם אפשר להשתמש במונח כזה. כבר לא כותבים ככה ובטח שלא מדברים ככה יותר, תענוג אמיתי. קשה שלא להתרשם מבניית העלילה המושלמת של קולינס, לחבר את כל הקצוות יחדיו, לשוט בין זמנים שונים וארצות רחוקות ולהביא את הכל לסיכום בעמודים האחרונים של הספר, מלאכת מחשבת מעוררת השתאות. לכן ומעוד כמה סיבות שבטח שכחתי, "האישה בלבן" הוא ספר מעולה אשר שווה כל מאמץ וזמן שהושקע בו לקריאה.

אומרים ש"האישה בלבן" התחיל את כל טרנד ספרי הבלשים באנגליה אי שם בשלהי המאה ה-18; שהוא היה פורץ דרך, שוילקי קולינס היה גאון, שבניית הדמויות שלו עיצבה את פני הספרות הבלשית שאנו עדים לה היום וכו וכו. לכן, לאחר מספר לא מבוטל של הפניות שבהן נתקלתי במהלך קריאה של ספרים אחרים החלטתי שעלי לקחת את "האישה בלבן" כפרוייקט הקריאה הבא שלי, וזהו אכן פרוייקט שכן הספר מתהדר בלא פחות מ-672 עמ'. מינוס כמה עמודים אם לא לוקחים בחשבון את המבוא של אמנון ז'קונט. ההתחלה לא היתה קלה, לא קלה בכלל, צלחתי בקושי רב את 100 העמודים הראשונים וכבר גמרתי אומר שלא אצליח לקרוא עוד 100, חשתי שאני פשוט לא מצליח להתחבר לספר, וזה קורה לי לפעמים ולבטח גם יקרה בעתיד ולכן יש לי כלל שאומר שברגע שהתחלתי לקרוא ספר אסיים אותו, לטוב ולרע; למזלי, הכלל פעל לטובתי הפעם. לאחר שצולחים את 100 העמודים הראשונים הספר מתחיל לקבל צורה, העלילה מתחילה לתפוס תאוצה, הדמויות מעוררות עניין רב יותר, הכתיבה רהוטה, עשירה וקולחת; אחד המאפיינים הבולטים של הספר הוא הכתיבה הנושנה אם אפשר להשתמש במונח כזה. כבר לא כותבים ככה ובטח שלא מדברים ככה יותר, תענוג אמיתי. קשה שלא להתרשם מבניית העלילה המושלמת של קולינס, לחבר את כל הקצוות יחדיו, לשוט בין זמנים שונים וארצות רחוקות ולהביא את הכל לסיכום בעמודים האחרונים של הספר, מלאכת מחשבת מעוררת השתאות. לכן ומעוד כמה סיבות שבטח שכחתי, "האישה בלבן" הוא ספר מעולה אשר שווה כל מאמץ וזמן שהושקע בו לקריאה.

במסגרת מסעותי בזמן נפלה בחלקי הזכות לקרוא את "סטונר"; סיפורו של בן למשפחת חקלאים אשר הופך לפרופסור לספרות אנגלית בארה"ב של שנות השפל הכלכלי ומלחמת העולם השנייה. המחבר, ג'ון ויליאמס משרטט ביד אומן את האווירה של אותה תקופה רבת תהפוכות ומכוננת ומציב במרכזה בחור בן 18 אשר נשלח על ידי אביו ללמוד חקלאות באוניברסיטה שם הוא נחשף לחוג בספרות ומתאהב בו. לאורך הספר אנחנו נחשף לתיאורי התקופה ולדרך התקדמתו של סטונר באוניברסיטה דרך חייו האישיים על קשייהם, תחושותיו, אכזבותיו והצלחותיו השונות. הספר כתוב ברגש אך בנוקבות אשר הזכירו לי לפרקים את כתיבתו של סטיינבק שגם כן הפליא לתאר את התקופה המדוברת. "סטונר" על פי אחרית הדבר שבספר הוא רומן שלא זכה להכרה הראוייה לו ולא זיכה את מחברו בתהילה אלא עבר מפה לאוזן בקרב אוהבי הקריאה והקנה לו מעמד של דוגמא ומופת לכתיבת רומן, דבר הנשקף היטב מבין דפי הספר המדהים הזה הנקראים בנשימה עצורה. תענוג אמיתי שמור למי שיקח את "סטונר" לידיו.