****
לפני כמה ימים צעדתי במשעוליו המבהיקים של קניון עזריאלי בעיר מגוריי, ותהיתי לעצמי מה יקרה אילו ננטש בנסיבות טרגיות כלשהן, ומה היו מוצאים פה בעוד, נגיד, מאה או מאתיים שנה. מה ייעלם, מה יתפורר, האם יהיה ניתן למצוא כאן משהו בעל ערך, ומה אפשר יהיה, סתם מהתבוננות במגוון החנויות הנטושות למשל, ללמוד על מי שחי כאן במודיעין, ישראל, בשנת 2013.
עלילתו של "המעבר" מתחילה במה שנקרא "העתיד הקרוב", שהוא, אולי, התקופה החביבה עליי ביותר. זה עולם שאנחנו עדיין מכירים (כך אני נוטה לקוות בכל אופן), אבל יש בו כבר את הדברים המרגשים של העתיד. טכנולוגיות חדשות, תגליות טריות, ידע שמשנה את העולם, וגם אולי מלחמות, אמממ, בלתי צפויות...
כן, גם דברים פחות טובים מחכים לנו, כך או אחרת, ממש מאחורי הסיבוב. במקרה של הספר הזה מדובר בסוג של שואה איומה שנוצרת כתוצאה מניסוי צבאי ביולוגי שמשתבש (כמובן), משמידה את רוב רובו של המין האנושי, ויוצרת, בסוג של "ריסטרט" כפוי ואיום מין עולם חדש, כזה שמפלבל בעיניו בהלם לעומת המציאות החדשה ומנסה להמשיך ולייצר חיים בתנאים כמעט בלתי אפשריים. את העולם הזה שאחר-כך אנחנו פוגשים תשעים ושלוש שנים מאוחר יותר, בעיקר דרך סיפורה של מושבה אחת, סגורה ומסוגרת, שאינה יודעת שום דבר בוודאות לגבי קיומם של בני אדם אחרים ברחבי העולם. עקב האופי הטרגי של המאורעות, האנשים המרכיבים את המושבה התחילו כמעט מכלום - אין דתות, למשל, ההיררכיה שמוכתבת ע"י הסכנה התמידית המרחפת מעל המושבה מזכירה קיבוץ או להקה שמנסה לקיים משק אוטרקי, ואפילו הטרמינולוגיה נגזרת בעיקר ממה שיש, ממה שיודעים, זאת לאחר שלושה דורות ש"לא ידעו את יוסף" ואינם מכירים שום מציאות אחרת מלבד מורשות הקרב שעברו מאב-לבן עם השנים (וכולנו מכירים את רמת הקשב למורשת קרב).