כשמדובר בסיפור אמיתי - קל עוד יותר להתחבר לסיפור המעניין הזה. בלעתי את הספר, הזדהתי ובכיתי איתה, התרגשתי ושמחתי איתה. ממש לקרוא ולהרגיש בתוך הספר. רק לא לצפות לסוף מהאגדות, מה לעשות... סיפור אמיתי!

ליאופולד גורסקי. גיבור הספר, וספק אם גיבור הסיפור. הרגשתי בשבילך את תחושת הפספוס החוזרת בכל הסיפור הזה שלך. פספסת את המשפחה שלך - כשאימך שלחה אותך ליער בפולין, רק כדי שתציל את עצמך. כך נשארת לבד כשכולם בעצם מתו בשואה. פספסת את האהבה שלך, אחריה נסעת לאמריקה, כשהיא כבר התחתנה עם אחר, שגידל איתה את בנך שלך. פספסת גם את הקשר שלך עם בנך, כשרק עקבת אחריו כשהיה קטן, אבל ויתרת מראש על יחסים קרובים איתו. גם בהחלטתך, שנייה לפני מות שניכם, לשלוח לו סוף-סוף את הספר שלך - פספסת. ואם זה לא מספיק - פספסת את התהילה שהייתה מגיעה לך כסופר מוערך - כשחבר טוב גנב את ספרך, שמך וכבודך, בלי שידעת שבעולם נמצאים הרבה אנשים שקראו את הספר שלך.. ואפילו לא ידעת שילדה קטנה אחת נקראה על שמה של אלמה אהובתך, המוזכרת בספר. אז נכון, אתם יכולים להגיד לי עכשיו שזה המיוחד בסיפור - אבל לא. אני חושבת שהחיים מתפספסים לאנשים שנותנים לזה לקרות, שלא מעיזים לקדם את עצמם, ושלא תופסים אומץ לעשות את הדברים המשמעותיים בחיים וכאלה שמוותרים. על כל מה שמגיע להם. ומראש. אז כל מה שיש לי להגיד הוא שליאופולד גורסקי היה פשוט פחדן. ויחד עם זאת שאת רוב רובו של הספר היה לי מעניין וכיף לקרוא - לא יכולתי להתעלם ולהתעצבן בו זמנית מההרגשה של הפספוס... לא רק שלי.

אולי זה בגללי.. אבל אחרי קריאה מרובה של ספרים מגיל 4, אתה מצפה מספר להיות מושלם. אתה מצפה מספר לרגש אותך ולהוציא ממך דברים שספרים אחרים לא הצליחו. נכון, על פי אמות המידה האלו כמעט אף ספר לא מצליח לקבל את דרגת המצויין ולא עולה על הבסדר, אבל זאת אני. הספר התחיל ממש טוב: היה הומור, היתה דרך מעניינת להציג את העלילה, היו אפקטים בעלילה, תוכן וכל מה שג׳קי מהאח הגדול אומר. אבל באופן כלשהו במהלך הקריאה לא נסחפתי יתר על המידה אחרי הסיפור, לא הזדהתי במיוחד עם אף אחד, ואני דווקא יכולה להעיד על עצמי שאני אדם רגיש שמזדהה ביתר קלות עם אנשים במצוקה, ובספר הזה לא חסרים כאלו. אנה מבקשת לתבוע את ההורים שלה ופעם אחת בחיים לעמוד על הזכויות שלה, (זהירות ספוילר:) קצת היה לי מאכזב לגלות בסופו של תהליך שזה לא היה הרעיון שלה.. זה גם הסביר למה היה חסר לי מפגש העימות בינה לבין אחותה, סצינה שיכולה הייתה להיות מרכז העלילה. הרבה דברים שיכלו לרגש בעוצמתם כמו העימות של ג׳סי (האח) עם אביו, זעקו בנעדרותם! ואיך זה שג׳סי הופך להיות ילד טוב אחרי שתופסים אותו בקללתו, ואיך זה שזה מרגיש לי שאנה יותר מדי גדולה מכדי להיות בת 13, גם התשובות לסודות, כמו למה לעורך דין יש כלב נחייה אם הוא לא עיוור' (ובכלל, כל סיפור האהבה שנדחף לשם בכוח) - לא סיפקו אותי כמו שספר טוב יכול לספק. זה הרגיש כמו לקרוא תסריט (שבאמת היה אח״כ), קל וכיף לדמיין איך זה ייראה בתור סרט, וכשעסוקים יותר במסביב - מאבדים את העיקר; הרגש. הספר מתחיל ממש טוב, ההמשך נחמד, ההפלגה לזכרונות נעימים, אהבתי גם את העובדה שהסוף הוא לא מה שמצפים ממנו להיות. אבל בסיומו של הסיפור זה מרגיש כאלו הסצינות האחרונות הן אלו שנתנו לספר ארבעה כוכבים, ולא שלוש....

ליאופולד גורסקי. גיבור הספר, וספק אם גיבור הסיפור. הרגשתי בשבילך את תחושת הפספוס החוזרת בכל הסיפור הזה שלך. פספסת את המשפחה שלך - כשאימך שלחה אותך ליער בפולין, רק כדי שתציל את עצמך. כך נשארת לבד כשכולם בעצם מתו בשואה. פספסת את האהבה שלך, אחריה נסעת לאמריקה, כשהיא כבר התחתנה עם אחר, שגידל איתה את בנך שלך. פספסת גם את הקשר שלך עם בנך, כשרק עקבת אחריו כשהיה קטן, אבל ויתרת מראש על יחסים קרובים איתו. גם בהחלטתך, שנייה לפני מות שניכם, לשלוח לו סוף-סוף את הספר שלך - פספסת. ואם זה לא מספיק - פספסת את התהילה שהייתה מגיעה לך כסופר מוערך - כשחבר טוב גנב את ספרך, שמך וכבודך, בלי שידעת שבעולם נמצאים הרבה אנשים שקראו את הספר שלך.. ואפילו לא ידעת שילדה קטנה אחת נקראה על שמה של אלמה אהובתך, המוזכרת בספר. אז נכון, אתם יכולים להגיד לי עכשיו שזה המיוחד בסיפור - אבל לא. אני חושבת שהחיים מתפספסים לאנשים שנותנים לזה לקרות, שלא מעיזים לקדם את עצמם, ושלא תופסים אומץ לעשות את הדברים המשמעותיים בחיים וכאלה שמוותרים. על כל מה שמגיע להם. ומראש. אז כל מה שיש לי להגיד הוא שליאופולד גורסקי היה פשוט פחדן. ויחד עם זאת שאת רוב רובו של הספר היה לי מעניין וכיף לקרוא - לא יכולתי להתעלם ולהתעצבן בו זמנית מההרגשה של הפספוס... לא רק שלי.

מדובר בספר קליל ומצחיק מאוד (מעולה לטיסות!) שחושף כביכול מנקודת מבט אחרת סיפורים שונים מהתנ"ך. רק לא לקחת יותר מדי ברצינות את התוכן, הכל בצחוק.

כ"כ הרבה פוטנציאל יש לספר הזה... שני תאומים שהופרדו בלידתם, האחת עם תסמונת דאון והשני נורמלי. במקום הסופרת הייתי כותבת את הספר אחרת, בצורה של דלתות מסתובבות; מה היה קורה אילו שני האחים היו גדלים יחד ומה היה קורה אילו רק ניפגשו, כמו בספר, רק בגיל 25. אהבתי את הפרקים מנקודת מבטה של נורה, שממש התחברו לרגשות שלה; היה קל להזדהות איתה ולחוות איתה את הסיפור, אם כי רוב הזמן הרגשתי ניפוח פרופורצויות מיותר! כמו תוכניות הטלוויזיה הרבות בזמן האחרון המתמקדות באוטיזם - הייתי שמחה לגלות קצת יותר על העולם הזה של הילדה פיבי, מה היא מרגישה, מה היא מבינה, איך היא חיה??? במקום זה התמקדה הסופרת בתיאורים מיותרים אחרים ומעייפים... המשכתי לקרוא מכוח האינרציה בלבד, וגם בגלל שאני כזאת - לא יכולה להתחיל ספר בלי לסיים אותו.