יש משהו מאוד מרתיע בלקרוא ספר ביכורים של תסריטאי.
לבעלי מקצוע זה, ישנה נטיה לקצר משפטים ולדחוס לתוכם תיאורים במינימום זמן
ככה קל יותר לבנות סצנה ואם אתה מבין כמה מושגי קולנוע בסיסים, כמעט ניתן לדמיין את פעולות המצלמה על הדמויות; הנה כעת היא מתמקדת בזום-אין על השחקן הראשי.
מקרבת את העדשה למצחו נוטף הזיעה, עיניו הכחולות בולטות באימה וזולגות מהן דמעות, הפה מתעוות ושיניו נושכות את שפתיו עד זב דם.
הוא מפחד, הוא כמעט משותק מאימה.
באיטיות היא מבצעת פעולת זום-אאוט וחושפת את חולצת הטי-שירט הרטובה, הידיים הלחות, האגן והרגליים.
הן רועדות כעת ללא שליטה משהו עובר עליו, משהו לא טוב. אולי התקף פאניקה או התקף חרדה או התקף לב.
קאט והנה עוברים לסצנה אחרת לגמרי: משפחה יושבת בסלון, מפטפטת עצמה למוות. ההורים מקטרים, מתלוננים, מתווכחים על דבר מה.
אינם מבינים לנפשו של בנם, מנסים להפכו למשהו שהוא לא, לשנות אותו, לעשות ממנו גבר.
הוא מטיח בהם דבריו, אומר שלעולם לא ישתנה ושיפסיקו לנסות.
הטונים עולים, המצלמה מתמקדת בגבו של הגיבור, איננו רואים את פניו אך ניתן להבחין בהבעתם של הוריו. הם מתוסכלים, כועסים ומיואשים ו...דיזולף, התמונה נמסה אל מסך אפל ומושחר.
יום חדש נולד.

קראתי בעבר יצירה של סופר שלמד תסריטאות, גפלה שמו, ״עולם הסוף״.
כל העלילה הרגישה לי כמו קולאז׳ שלווה משלל סרטים קלאסיים בדיוניים שראיתי בנערותי.
תהיתי מהיכן נובעת המקוריות אם העלילה כה מוכרת ולקוחה ממבחר סרטים וספרים שקרא ולמרבה הפלא, גם אני.
זה אכזב אותי והפחית רבות מערכו של הכותב.

הישראלי הנצחי מציג בפנינו שינוי מרענן: משפטים קצרים ותיאורים קולעים.
מה זה קולעים? כמו קליע הנורה מאקדח לכיוון ראשו של אדם, היישר למצח.
טווח יריה: אפס
תוצאה: נתזים וחלקי מח עפים לכיוונך ואין אפשרות להינצל מהם.
פעם ראשונה שאני נהנית כל כך משילוב של פרוזה וקטעי תסריט המשולבים בתוך העלילה; כמו סרט בתוך סרט.
לא יכולתי להפסיק לקרוא ולהתפעל מהקצב הרצחני של המילים, מהטלטלה שעוברת על הגיבור שאף הוא, תסריטאי במקצועו.
בשלב מסויים אף קשה היה להבחין אם מדובר בחייו האמיתיים או שמא חי בסרט הזוי שמוחו הקודח הגה.
מהי המציאות ומהו הדמיון? האם הוא ער או ישן? שולט או נשלט?

הגיבור, בן לעולים מברית המועצות מנסה למצוא את עצמו בכיאוס הישראלי התל-אביבי. להתמודד עם השפה, התרבות והאנשים.
הוא לומד מהוריו שרצוי לשנוא את הישראלים, את המזרחים, את השפה.
אין מה לחפש במדינת הלבנט וכדאי להסתלק ממנה כמה שיותר מהר.
הוא מנסה מזלו באירופה וארה״ב אך כל אימת שעוזב את גבולותיה של ישראל תופעה נוראית מתרחשת בגופו, מעין חולי וחוסר אונים כמו אות קין; נגוע, מצורע, פגוע.
יהודי.
ניסן שור לא נרתע מלהעלות נושאים פוליטיים טעונים, עדות וכינויים: רוסי מסריח, ישראלי מטומטם, מרוקאי מטונף וכל המרבה הרי זה משובח.
זאת המציאות כפי שאף אחד לא מעוניין לתאר אך בהחלט שרירה וקיימת.
התחברתי מאוד לבעיה היהודית, הקיום הנצחי שלנו כישראלים ואיך אנו מרגישים ביחס לבני הלאום השונים, העילאיות שלנו כלפיהם.
הם לא מבינים, קרים, חסרי רגשות ורודפי ממון.
אני גרה בארה״ב ובזה לאמריקנים; חושבת, נושמת, קוראת וכותבת עברית. כאן אוכלים אותי הגעגועים לשם וכשאני שם, אני מתענה ומחפשת שקט.
מבקשת מסתור מהמולת העיר הבלתי פוסקת, רוצה להפסיק את הזמזום הבלתי פוסק של החיים, החדשות המחרידות בטלוויזיה, הרעש, הלכלוך, המנהגים...
ההתלבטות בספר מועברת באופן ברור; האם שם יותר טוב מכאן ולהיפך.
התחבטות ללא הפסק.

עטיפת הספר היא ללא ספק מבין המקוריות בהן נתקלתי.
בעיני, אין חשיבות בדרך כלל למעטה החיצוני או לכותרת.
אך הפעם כן; אף יהודי גדול שמתוכו יוצאות זוג רגליים והוא תלוי בין שמיים וארץ.
תלוש. לא לכאן ולא לשם.
היהודי הנודד, הישראלי הנצחי.
אני!

מעולה ולא פחות מזה.

שנים לפני הערצתי הרבה לסטאלונה, עמוס השרירים ועצוב המבט.
עוד הרבה לפני שנתקלתי בעטיפת התקליט השרוט "לילה של יום מפרך" אצל סבי וסבתי ולא מעט חודשים אחרי כן פרצה התאהבותי הנואשת בקולו הבוטח של לנון,
קשוח ומרגש כאחד.
לפני שקלטתי בכלל שיש קשר בין הורמונים להתאהבות, קיים היה בתודעתי שאול, המלך התנכ"י.

למדנו עליו בבי"ס עפ"י האמצעים המוגבלים דאז: ספר תנ"ך אחד, חוברת עבודה ומורה שאהבה מאוד את המקצוע ולכן החדירה גם בי את אהבת התורה.
כשהייתי מגיעה הביתה ומכינה את השיעורים: מי אמר למי והשלמת משפטים, הייתי פותחת את "הגוגל" של התנ"ך :ספר כבד ובו ציורי תחריטים של גוסטב דורה ושם היו מוזכרים ומצויירים כל הסצנות החשובות שקרו בתורה, ספר שופטים ושמואל.
המלך הזה היה חביב עלי משאר המלכים בעיקר משום שהצטייר לי כרזה, גבוה ונחבא אל הכלים. גרסא קדומה והרבה יותר הירואית של מי שהייתי בצעירותי.
לא תופס מעצמו, חסר בטחון אך עדיין אמיץ. גאה ועמיד ובעל רגשות סוערים וסותרים שלבסוף הכניעוהו.
בפרצי ויכוחים שהיו בכתה ונסבו אודות דוד ושאול, צדדתי תמיד באחרון, מגינה עליו בחירוף נפש ומוכנה ליפול על חוד עפרוני למענו.
ואכן נימוקיי אודות המנהיג הכריזמתי היו משכנעים ביותר. שכנעו רק את המורה הכוונה. יתר התלמידים או נכון יותר התלמידות, נפלו ברשתו של האדמוני, יפה העיניים.

בבגרותי התחדדו אבחנותי האישיות. ידעתי מה אני רוצה ומה מעניין אותי, השתנו גם מושאי אהבתי וחלקם אף הזכרתי בתחילת סיפורי אך אישיותו הסוערת והרדופה של שאול המשיכה ללוותני בכל אשר אלך כמו שומר נאמן.

את אהבת שאול של אלי עמיר ייעדתי כספר טיסה. להנעים את זמני בין בן גוריון לסכיפהול, אמסטרדם.

אביו של בן זוגי חולה בסרטן.
לפני שנה גילו שזה האחרון, לא בזבז זמן מיותר וכבש שטח נרחב מהמעי הגס ועד לכבד. סימן את האזורים הרצויים לו בכתמים לבנים וגרע כ 15 קילו ממשקלו של האיש שהיה הראשון לומר לבנו: ״היא יפה מידי וחכמה מידי, לא היית צריך להעלות את הסטנדרטיים בצורה כל כך קריטית״.
האיש שתמיד רגוע כל כך ושלו ולא צריך לעשות דבר כדי למצוא חן.
באופן טבעי נמשכים אליו נשים וגברים ובעיקר ילדים כי יש בו צוף של מתיקות והוא מספק אותו לסובביו באופן תדיר ונדיר.
״הוד רוממותו״ הסרטן, לא מסופק ממה שהשיג עד כה ולמרות כל טיפולי הכימו הניתנים ישירות לווריד והכדורים בעלי ההשפעה המסממת, הגורמת לנימול בקצות האצבעות, עייפות ואי-רצון לאכול, הוא ממשיך לבוא בתביעות שונות ומשונות ומסרב לצאת מגן העדן שכבש לעצמו בעיקר משום שהישות שאליה חדר, עקשנית כל כך ודבקה בחיים.
האיש הטוב יודע שנותרו לו חודשים ספורים, אולי שנה. הוא רוצה להספיק לראות מקומות ואנשים, להיפרד מהנכדים הרחוקים ולומר דברים שגם לאנשים שאינם הולנדים ואמיצים, קשה לבטא בעל פה.
הוא עושה את זה על אף הקשיים כי הוא יודע שאחרי כן יהיה מאוחר מידי.

הספר ״מוות רך מאוד״ היווה עבורי שער לתעוקה הנפשית שבה הוא נמצא.
לפני כן, לא ידעתי כיצד לעכל את הבשורה האיומה. היה זה לפני שנה בדיוק כשישבנו בסלון ביתנו עם הנס והעוגיות, הילדים כבר במיטות ומה שנותר היה ״יש לי משהו לספר לך״ והוא אמר זאת בשיא העדנה ובשקט כי ידע עד כמה אני אוהבת ומוקירה את אביו.
ובאותה רכות שלחש את הדברים כך אני התפרצתי כנגדה.
כמו ילדה בת שלוש שלא מסוגלת לדחות סיפוקים, לא יכולתי לבוא לידי איפוק ויצאו ממני מרורים ובכיות מקוטעות שהפליאו אותו ואותי כי עד לאותו רגע לא ידעתי עד כמה יקר הוא לי.