זהו.ה20 ביוני הגיע,ואיתו סיום הלימודים.סיימתי 12 שנות לימוד!! וזה נראה לי ולשאר חבריי לכיתה כמו סוג של חלום.״זה אמיתי?זה באמת קורה?״.ולא בגלל שסבלנו כל כך בתיכון.
כן,היה קשה ולא אשקר.לקום כל יום בשבע,לשבת בשיעורים,לעקוב אחרי המורה המכתיבה,לסבול ויכוחים וחפירות (״תדליקו את המזגן!!״,״המורה לא עקבתי תחזרי שוב״),לעשות שיעורים,ללמוד למבחנים,לעמוד בדרישות של כל המורים (שמשום מה חושבים שהמקצוע שלהם הוא הוא המקצוע החשוב ביותר בתיכון).ובין כל אלה למצוא זמן להיפגש עם חברים,להנות,לבלות וגם לקרוא.
התיכון היה לי כבית,קלישאתי עד כמה שזה נשמע.אני זוכר את היום הראשון בתיכון.לא הכרתי אף אחד,הרגשתי מנותק לחלוטין.״מה אני עושה פה״,חשבתי לעצמי.״מה לעזאזל חשבתי לעצמי שעזבתי את כל החברים והלכתי לתיכון שאני לא מכיר בו אף אחד?״.הרגשתי כאילו כולם חברים,כולם מכירים זה את זה מהיסודי ומהחטיבה,ואיך אני אצליח להתחרות בחברויות שכאלה?
חזרתי ביום הראשון הביתה ובכיתי ובכיתי.אבל זה עבר.אחרי חודש מצאתי חברים לכל החיים.
ועכשיו שאני מסיים תיכון,אני מרגיש נטוש.״מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?״,התמרמרנו אני וחבריי.״שנה הבאה אנחנו מתחילים כיתה י מההתחלה!״ שלחנו למחנכת הכיתה.זאת
הרגשה מוזרה כזאתי.מצד אחד לא רוצים לעזוב,לא רוצים לעזוב את המסגרת הזאתי שהייתה לי דרך חיים 12 שנים.אבל מצד שני,יש מין פרפרים כאלו בבטן,כאילו שאנחנו יודעים שמחכה לנו משהו גדול בחוץ.העולם עומד ומחכה לנו (שוב פעם קלישאה),וזה תורנו לטרוף אותו (קלישאה מס׳ 3).
הואנג לונג מחובר לאדמה שלו.הוא מכנה אותה ״אמא אדמה״.היא תרומם אדם ותפיל אותו,אם זהו רצונה.הואנג מתחיל כאדם עני,עובד אדמה שצריך לכלכל את אביו הזקן.הוא יוצא כל יום לשדה,מעבד את האדמה וחוזר הביתה לטפל באביו.אבל הכול משתנה כשהוא רוכש (כמה נורא להגיד את זה) לעצמו אישה.או לן,שגודלה כשפחה בבית עשירים,מוצאת את עצמה כעת כאשת איש.היא עושה את חובתה כאישה-מעמידה צאצאים (ואפילו בנים!) ולאחר הלידה הולכת לעבוד בשדה כאילו מדובר בעניין של מה בכך.הואנג לונג מכלכל את דרכיו,זוכה בעושר אך יורד מגדולתו.חרפת רעב גורמת לו ולמשפחתו לנדוד לדרום,לעיר הגדולה כדי לחפש מזון וכסף.אבל הואנג מרגיש לא קשור בעיר.הוא בן למשפחה של עובדי אדמה,מה לו ולעיר?