ספר יפה, פילוסופי כזה. יש לקוראו מספר פעמים על מנת להבין היטב מה מתרחש ומתי. זהו סיפור על דעיכתה של משפחת קומפסון - לבנים אמריקניים דרומיים, בתחילת המאה העשרים. זהו גם סיפורה של משפחת גיבסון - השחורים שמשרתים את משפחת הלבנים. במשפחת הלבנים יש זוג הורים שלושה בנים ובת. יש גם דוד (אח של האם) ונכדה (ביתה של הבת). הספר בנוי משלושה מונולוגים מפיהם של שלושת בני המשפחה הלבנה. המונולוגים קופצים בזמן פעם זוהי שנת 1910 ופעם 1928. ראשון המספרים הוא בן, או בנג'י - ילד מפגר שמתאר את המתרחש ובעיקר את אהבתו העצומה לאחותו קדי. הוא מן אוטיסט כזה שאינו מתקשר אלא על ידי צחוק או בעיקר בכי ויללות. בסיפורו הוא קופץ מהתקופה שהיה ילד מלווה באחותו או למעשה לא נפרד ממנה לרגע. לבין התקופה שהיא כבר לא נמצאת בעיירה ובה הוא בעיקר מתגעגע, בוכה ועצוב. המונולוג השני הוא של קוונטין הבן השני של משפחת קומפסון, נער חכם שנשלח ללמוד באוניברסיטת הרווארד לאחר שהמשפחה מכרה כמעט את כל אדמותיה לשם כך. הוא נושא עימו בתרמילו להרווארד מעט בגדים וגם סוד גדול ואפל. המונולוג השלישי הוא מפיו של הבן השלישי ג'אסון, כשהוא כבר איש צעיר. ג'אסון הוא אדם נבער, ארצי, מחוספס, גס ומעשי מאוד. הוא הבן שנשאר מאחור בבית המשפחה לאחר שהבת קדי והבן קוונטין אינם שם. זהו סיפור מאוד עצוב. דעיכת אותה משפחה מסמלת בעצם את דעיכתם של הערכים הישנים והטובים (יש לומר) של החברה הנוצרית המערבית הלבנה. קשה להרחיב על כך מבלי להסגיר את סיפור העלילה המרתק כשלעצמו. קרן אור מסויימת מהווה דמותה היציבה והאינטואיטיבית של אם משפחת השחורים - המשרתים, דילסי, שמהווה עמוד תומך, יציב, רגוע, חזק ואיתן. בכלל אני חייבת לציין כי אצל פוקנר, המשפחה השחורה היא הרבה יותר "נורמאלית" ממשפחת הלבנים.יתכן כי פוקנר ראה מעט את הנולד, קרי - ראה בחורבנה של החברה המערבית הדתית והקולוניאליסטית אל מול חברות אחרות שהן בפשטותן אולי בריאות יותר ויציבות יותר. מבנה הספר מעט מקשה על הקריאה שכן כל מספר בתורו קופץ במונולוג מתקופה לתקופה כמעט בכל פסקה. כפי שציינתי רצוי לקרוא את הספר פעמיים. אני ממליצה על הספר לכל מי שקפיצות בזמן אינן מהוות מכשול עבורו, ולפילוסופים. ספר יפה, מעניין ועצוב!

דוד שלי החלוץ מהקיבוץ התחתן עם ניצולת שואה. כזו שלא היה לה מספר אבל עברה "הכל". בכל שנות ילדותי ליוו אותי התהיות שהועברו אלי בארוחות המשפחתיות ומהחברה דאז . הכיצד?? כיצד "מלח הארץ" נישא לאחת מ "אלה"?? הישוב בארץ בזמן השואה, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה ולאורך השנים לא כל כך ידע כיצד לקבל ולטפל בבעיית ניצולי השואה והיחס כלפי הניצולים לא היה [בלשון המעטה] מבין, מקבל או אוהד במיוחד. לעיתים ההתייחסות הייתה אף מסתייגת וחשדנית וכמובן שבנוסף גם לא ידעו כיצד לעזור להם או אפילו להניח להם להחלים. בספר שואה שלנו, יש התייחסות לדרך שבה מטפל הישוב בניצולי השואה דרך עיניהם של שני ילדים, הגרים בשכונה המאוכלסת בניצולי שואה רבים, לאורך התבגרותם כאלגוריה לקבלת הניצולים על ידי ישראל המתהווה והמתבגרת. ראשית, חוסר הבנה ביחד עם סקרנות אין קץ. למה הם שותקים? מה הם עברו? מה היה שם? למה הם לא נפגשים? למה גברת קופל עקרה? (אולי זה קשור לד"ר מנגלה?) למה דוד מנשה מנתניה נשאר רווק? מה עם אדון ברגמן? מדוע לברטוב בגד? שנית, תימהון וזעזוע. המפגש עם הרוע בעת הגילוי במשפטי הראווה ובשמיעת עדויות פה ושם. כמו למשל דברי הנאצי קרל מסר, שהובאו במשפטו ב 1947, "אני יורה בבני-אדם באותה הנאה שאתם יורים בצבאים"..... שלישית, חוסר אונים. המפגש עם חוסר הצדק והזלזול שהשתקף בטיפול בצוררים הרוצחים והשפלים בעונשים הקלים מדי ובמאמץ הקטנטן לתופסם והקלות הבלתי נתפסת בשחרורם המהיר. רביעית, התבגרות. היציאה מרחמים על הניצולים להבנה, הכלה וקבלה. בעיקר להבנה שגם הרוצחים וגם הנרצחים הם אנשים רגילים לגמרי שהתנאים של אותה מלחמה ארורה הביאה כל אחד מהם למקום שהגיע. ולבסוף, ההתחשבנות, הזכרון והתיעוד. עו"ד פרל ניצול השואה שיושב בחנותו מתעד בפיתקיותיו הקטנות והמדוייקות ומעלה פעם אחר פעם את אשמת האומה הגרמנית, אשמת הנאצים וכל השותפים. שעורך רשימות על רשימות של פושעים, פשעיהם ועונשם או יותר מדוייק היעדר עונש כלל. כמו הכימאי שהשתמש במומחיותו בגזי חנק, התליין ההוא, 'הדרשן מסוביבור' כל אלה ורבים רבים אחרים ש 'לא התגלו עד היום' – כלומר חיו את חייהם וילדו ילדים וזאת לאחר כל הזוועות שעוללו. כיצד יתכן באומה כל כך מדוייקת ומסודרת שחישבה עד לגרמים בודדים כמה גז צריך על מנת שתצא נשמת יהודי, כיצד זה נעלמים אנשים וכיצד זה הם לא מתגלים? ואלה שכן מתגלים ורצחו אלפי, עשרות אלפי, מאות אלפים של יהודים כיצד זה הם משתחררים לאחר זמן קצר כל כך? כיצד?. וכמובן שיש את הניצולים עצמם וכל אחד וסיפורו האישי המצמרר, הנורא והמרתק. כל אחד מבטא בסיפורו את ששת מליוני הסיפורים שלא נשמע לעולם. הניצולים, הופכים למשפחה לעת מצוא. רק הם מבינים האחד את השני ורק הם מבינים עד כמה חשובה הקירבה, העידוד וההגנה שהם מקבלים האחד מהשני ומתוך הסיוטים וחוסר השפיות פורח לו העתיד שטומן בחובו את התקווה לעתיד טוב יותר, שפוי יותר, ובעיקר בטוח הרבה יותר. ספר מרגש מאוד!!

איזה ספר קטן וחמוד! סיפורו של "וטנן", עיתונאי בינוני שנשוי לאישה אותה הוא שונא וקץ בחייו השגרתיים והמשעממים. עד שיום אחד לאחר שבטעות הוא דורס ארנב וגורם לו לפציעה הוא מחליט לטפל באותו ארנב בסביבת מגורי החיה, כלומר - ביער. מכאן לוקח אותנו וטנן ביחד עם ארנבו לסדרת הרפתקאות מצחיקות ולא רק, לאורכה ולרוחבה של פינלנד. הוא פוגש אנשים שונים ומשונים וגם כל מני חיות. לא הכרתי את הסופר הפיני ארטו פאסילינה עד כה. כתיבתו כל כך מצחיקה, יוצאת דופן ומשונה שאני חייבת להמשיך ולקרוא עוד ועוד מתוך 35 הספרים שכתב. שנת הארנב זהו למעשה שיר הלל לטבע, לחופש ולאדם הפשוט והתמים. אך גיבורי הספר, וטנן והארנב לא רק מסמלים את העממיות, התמימות והחופש, אלא גם סוג של חתרנות אירונית ושובת לב כנגד כל המוסכמות. קחו לכם פסק-זמן לכמה שעות, עם משקה קר בחיק הטבע וקראו את הספר המצחיק והמקסים הזה, עליו אני ממליצה בחום רב לכל אוהבי הטבע, התמימות והחופש.

ספר מ ר ת ק!! סיפור על חיי נישואים של גורדוייל, בחור וינאי, יהודי, כנוע ובעל סבלנות יוצאת מן בכלל, עם הברונית תיאה, בחורה מיוחסת במעמדה, מפונקת, נצלנית ואפילו ניתן לתארה כמופקרת. בעיקר זהו סיפורה של העיר וינה של תחילת המאה העשרים, על רחובותיה, בתי הקפה שבה וחיי היום והלילה של עיר תוססת ויפהפייה. יש בספר זה מספר אלמנטים מאוד ייחודיים: ראשית, הספר נכתב בגולה בעברית מהממת ביופייה, ממש כמו שיר ארוך, על ידי הסופר הרוסי/וינאי. שנית, מצופה מסופר/משורר יהודי שיבליט מאוד את נושא היהדות או אפילו את ההתנגשות התרבותית של בני הזוג בשל הדתות השונות. אך מאומה מזה לא נמצא בספר והעובדה שמדובר בבחור יהודי ובחורה שאינה יהודייה שולי מאוד ואין שום התייחסות לנושא זה. דוד פוגל מתאר יחסים של זוג נשוי המושתתים על יריבות ועויינות לצד מאזוכיזם ואכזריות. הוא מתאר זאת בצורה כל כך קיצונית ומשכנעת שאי אפשר שלא לנשוך שפתיים ולאגרף כפות ידיים ממש מורט עצבים. הקצב של הספר מהיר מאוד ודרמאתי וכאילו סופו ידוע מראש. במהלך הקריאה הזלתי דמעות, הרגשתי כמה וכמה פעמים שבא לי להכניס איזו סטירה הגונה או פשוט לזעזע מישהו על מנת לעורר וגם ראיתי קווים לתחושות והתנהגויות שקיימים אצל זוגות נשואים רבים כמו: שליטה, ניצול, זלזול, כניעה, התרפסות, ויתור, עיוורון למציאות (אהבה עיוורת) וכד'. זהו ספר כל כך סוחף ומעניין שאני חייבת להמליץ לכל קורא וכן, גם לצעירים שביננו על אף השפה הגבוהה והנהדרת אך הארכאית משהו. ספר נפלא!!

דוד שלי החלוץ מהקיבוץ התחתן עם ניצולת שואה. כזו שלא היה לה מספר אבל עברה "הכל". בכל שנות ילדותי ליוו אותי התהיות שהועברו אלי בארוחות המשפחתיות ומהחברה דאז . הכיצד?? כיצד "מלח הארץ" נישא לאחת מ "אלה"?? הישוב בארץ בזמן השואה, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה ולאורך השנים לא כל כך ידע כיצד לקבל ולטפל בבעיית ניצולי השואה והיחס כלפי הניצולים לא היה [בלשון המעטה] מבין, מקבל או אוהד במיוחד. לעיתים ההתייחסות הייתה אף מסתייגת וחשדנית וכמובן שבנוסף גם לא ידעו כיצד לעזור להם או אפילו להניח להם להחלים. בספר שואה שלנו, יש התייחסות לדרך שבה מטפל הישוב בניצולי השואה דרך עיניהם של שני ילדים, הגרים בשכונה המאוכלסת בניצולי שואה רבים, לאורך התבגרותם כאלגוריה לקבלת הניצולים על ידי ישראל המתהווה והמתבגרת. ראשית, חוסר הבנה ביחד עם סקרנות אין קץ. למה הם שותקים? מה הם עברו? מה היה שם? למה הם לא נפגשים? למה גברת קופל עקרה? (אולי זה קשור לד"ר מנגלה?) למה דוד מנשה מנתניה נשאר רווק? מה עם אדון ברגמן? מדוע לברטוב בגד? שנית, תימהון וזעזוע. המפגש עם הרוע בעת הגילוי במשפטי הראווה ובשמיעת עדויות פה ושם. כמו למשל דברי הנאצי קרל מסר, שהובאו במשפטו ב 1947, "אני יורה בבני-אדם באותה הנאה שאתם יורים בצבאים"..... שלישית, חוסר אונים. המפגש עם חוסר הצדק והזלזול שהשתקף בטיפול בצוררים הרוצחים והשפלים בעונשים הקלים מדי ובמאמץ הקטנטן לתופסם והקלות הבלתי נתפסת בשחרורם המהיר. רביעית, התבגרות. היציאה מרחמים על הניצולים להבנה, הכלה וקבלה. בעיקר להבנה שגם הרוצחים וגם הנרצחים הם אנשים רגילים לגמרי שהתנאים של אותה מלחמה ארורה הביאה כל אחד מהם למקום שהגיע. ולבסוף, ההתחשבנות, הזכרון והתיעוד. עו"ד פרל ניצול השואה שיושב בחנותו מתעד בפיתקיותיו הקטנות והמדוייקות ומעלה פעם אחר פעם את אשמת האומה הגרמנית, אשמת הנאצים וכל השותפים. שעורך רשימות על רשימות של פושעים, פשעיהם ועונשם או יותר מדוייק היעדר עונש כלל. כמו הכימאי שהשתמש במומחיותו בגזי חנק, התליין ההוא, 'הדרשן מסוביבור' כל אלה ורבים רבים אחרים ש 'לא התגלו עד היום' – כלומר חיו את חייהם וילדו ילדים וזאת לאחר כל הזוועות שעוללו. כיצד יתכן באומה כל כך מדוייקת ומסודרת שחישבה עד לגרמים בודדים כמה גז צריך על מנת שתצא נשמת יהודי, כיצד זה נעלמים אנשים וכיצד זה הם לא מתגלים? ואלה שכן מתגלים ורצחו אלפי, עשרות אלפי, מאות אלפים של יהודים כיצד זה הם משתחררים לאחר זמן קצר כל כך? כיצד?. וכמובן שיש את הניצולים עצמם וכל אחד וסיפורו האישי המצמרר, הנורא והמרתק. כל אחד מבטא בסיפורו את ששת מליוני הסיפורים שלא נשמע לעולם. הניצולים, הופכים למשפחה לעת מצוא. רק הם מבינים האחד את השני ורק הם מבינים עד כמה חשובה הקירבה, העידוד וההגנה שהם מקבלים האחד מהשני ומתוך הסיוטים וחוסר השפיות פורח לו העתיד שטומן בחובו את התקווה לעתיד טוב יותר, שפוי יותר, ובעיקר בטוח הרבה יותר. ספר מרגש מאוד!!

מה אני אגיד לך ויטלי, כל הסיפור שלך אולי מתאים לאותה בקתה בצפון מדינת ניו-יורק. כאן, בארץ ישראל, אף אחד לא יקנה את עניין החייזרים הללו וגם כל עניין החטיפות שלהם והשימוש בגופך לכל מני ניסויים, ובכלל למה הכל תמיד מתרחש בלילה ורק במקומות כאלה מבודדים, זה ממש מוזר ונשמע הזוי לגמרי. תראה, אתה כותב דווקא מעניין ודי זורם אבל הסיפור ממש, ממש בעייתי. נראה לי ויטלי שנעצרת איפה שהוא בגיל שלוש או משהו כזה. בקיצור, אני לא כל כך ממליצה על הספר שלך וגם לא סיימתי לקרוא בו.