פרימו לוי כותב בהקדמה לספרו "ששום מעשה מן המעשים המסופרים איננו פרי הדימיון", ועל כן לכתוב ביקורת על הספר, יהייה זה מן העוול, ואף יומרני מצידי, ובכל זאת מצאתי לנכון לכתוב מספר דברים, מכיוון שהרגשתי צורך בכך.

בחרתי לקרוא את הספר ביום השואה, כמו חלק מכם. הקריאה אצלי התארכה במעט. כל פרק מבחינתי היה סיפור בפני עצמו, לא פעם עצרתי ולקחתי פסק זמן, כדי לנסות להבין ולעכל את שעבר עליו. יתרה מזאת, תאור חייו במחנה היכו בי, כמו פטיש על סדן, וחילחלו בי לאיטם, כמו מיים באדמה והשאירו משקעים, שלא ישכחו במהרה, אם בכלל.

קטע אחד שבה את ליבי במיוחד, בו מספר פרימו לוי את סיבת הישרדותו במחנה, וכך הוא כותב:"...אני סבור שבראש ובראשונה בזכות לורנצו היה הדבר, ולאו דווקא בגלל עזרתו החומרית. הרבה יותר משום שביחסו אלי ובמעשיו, בהתנהגותו הפשוטה ובטוב ליבו הזכיר לי מדי יום שעדיין קיים עולם אנושי וצודק מעברה השני של גדר התיל...הודות ללורנצו לא שכחתי שאף אני עצמי אדם."

אני מצטרף להמלצות הקריאה של קודמיי, ואף רואה בזה חובה, כחלק מצוואתו כפי שכתב: "הצורך לספר 'לאחרים', לשתף את 'האחרים' היה לנו שוכני המחנות, לצורך חיוני עוד לפני השחרור וגם אחריו...הספר נכתב כדי לספק צורך זה."

יש דברים שנשגבים מבינתו של אדם -"הזהו אדם?" הוא אחד מהם.

ספר עיוני העוסק במדעי המוח ובהפרעות מוחיות שתוצאותיהן מרתקות במיוחד. הספר מחולק לעשרים תאורי מקרה, כולם פציינטים של הנאורולוג ד"ר אוליבר סאקס. מטופלת אחת שומעת ניגון בלתי פוסק של שירים איריים בראשה. אחר סובל מנקיפות מצפון כבדות, לאחר שזעזוע מוח השיב לו את זכרונותיו מערב בו רצח את ידידתו תחת השפעת סמים, מבלי שהיה מודע למעשיו. מטופל אחר איבד את יכולת הזכרון בחייו הבוגרים ומשוכנע שהוא חי תמידית בשנת 1945.

אווירת הפריק-שואו בספר מעוררת אי-נוחות לפרקים. לא תמיד ברור אם השימוש במקרים אנושיים אמיתיים נועד להדגים את פעולת המוח גרידא, או בכדי להשביע את יצר המציצנות של הקוראים. הרי אנחנו קהל שבעבר הלא רחוק הריע למראה אנשים מעוותים בקרקס, וכיום אנחנו עושים זאת באלגנטיות אנונימית על-ידי צפיה בתוכניות ריאליטי.

על כל פנים, המקרים שבספר אכן ממחישים את מורכבותו המופלאה של המוח. מבין הספרים הרבים שמנסים להביא את המדע אל העם, רבים חוטאים במניירות של פופולריות-יתר. "האיש שחשב שאשתו היא כובע", על אף השם הגימיקי, מצליח לקלוע לרמת מקצועיות בגבול שבין מביני-דבר ומסוקרנים חסרי רקע קודם.

יצירה מינימליסטית נפלאה , תמצות ,זרימה , אלגנטייות , אלבר קאמי פילוסוף האבסורד, הוכתר כסמל של דור שלם עם צאת הזר , הספר עם הכתיבה הנפלאה מציג יש שיאמרו ניכורו של האדם מעצמו מהתרבות והעובדות החברתיות , ויש שיאמרו זהו שיוון הנפש ,המצב האידיאלי עבור האדם , אני אישית קינאתי בקלות ,ביופי המתגלגל ללא דופי ,שיוון הנפש לא להתרגש מכלום ,אדם ללא מסיכות ה (עשה ואל תעשה , בעל ערך וחסר ערך ) , אומנם הוא הורג ערבי בדרך בגלל השמש היוקדת ,אך האם זהו הצרפתי העייף בשלהי הקולוניאליזם באלג'יר ובשאר המושבות , אדם מנוכר שאיבד כל אחיזה במציאות שלו כבן אנוש,מבחינה ספרותית גרידא מדובר במאסטר פיס , פסיכולוגית יש כאן קטעים עוצרי נשימה בעיקר שעת ההמתנה שלו לעונש המוות וכיצד מתבהר העולם והופך לאינסופי , מוסרית ,אלבר קאמי גוזר את דינו של הגיבור , ובכך אולי מעמיד אמת מוסר מסויימת , אולם על הדרך חובט ללא רחם בתרבות העל אשר מקדשת ערכים נבובים לדעתו ומתבוססת בצביעות ,תקראו , אך ראו הוזהרתם