ספר מעולה. אני ממליץ על הספר לכל אדם אשר מתעניין בבודהיזם ורוצה להעמיק בו.


את הספר קניתי בגלל שתי סיבות עיקריות: הראשונה היא שההתבוננות בבודהיזם אל מול הפסיכותרפיה המערבית סקרנה אותי והשנייה היא השם המקסים של הספר, שם שממחיש ומכיל את הדרך והמטרה של תורתו של הבודהה.

הספר מכיל הסברים מעמיקים על העקרונות הבודהיסטיים המרכזיים באמצעות שפה ודוגמאות פשוטות המאפשרות גם לקורא שלא בקיא בתורה הבודהיסטית להבינם.

בעיני, האפילוג של הספר, על בודהיזם ישראלי, ראוי לספר משל עצמו. הניתוח של אסתר פלד מעניין אם כי לא מעמיק. מדובר בנושא שאפשר ולעסוק בו רבות, ולא מקבל תשומת לב מספקת.

ציטוט מהספר שבעיני מכיל את העניין כולו:
"אין זה משנה אם מצב התודעה הנוכחי שלנו הוא של רוח רעבה או של חיה, של אל או של יציר גיהנום, תמיד ישנו הבודהא, והבודהא אינו אלא היכולת האנושית לראות את המציאות ראייה צלולה, לדעת אמת, ומימושה המעשי של היכולת הזאת צורתו אחת: להרבות טוב בעולם"

אני במועדון המעריצים של מאיה ערד מאז שקראתי את ספרה הראשון. מאז, שבעה ספרים מאוחר יותר ואין נפילות (כמעט... פה ושם נפילת מתח קטנה)! והספר הזה הוא העידית שבעידית.
שלושה סיפורים מכיל הספר הנוכחי ומבחינתי זה מתחיל הכי טוב ומשתפר בהמשך.

הסיפור הראשון ששמו הוא כשמו של הספר - "מורה לעברית". בעיניי הסיפור הזה משלב שניים מהספרים הקודמים שלה "שבע מידות רעות" ו"חשד לשיטיון", משהו באווירה דומה, רק דחוס יותר. אותה אווירה של אקדמיה, של תככים, של יוהרה וחוסר מודעות מוחלט במגדל השן. מורה לא צעירה לעברית באחד מהקולג'ים בארה"ב מקבלת בזרועות פתוחות פרופסור ישראלי צעיר, לכאורה אמורה להיות שם ידיות אמיצה, אך כך יקרה. מה שמכמיר לב בסיפור הזה הוא חוסר המודעות המוחלט של הגיבורה הראשית וחוסר יכולתה לקרוא את הסיטואציה. במהלך הקריאה, ריחמתי עליה מאוד, אך לא פעם רציתי לנער אותה מעיוורונה. קיוויתי לקבל גם איזה פרק שמסופר מנקודת מבט של הפרופסור, כפי שערד נוהגת לעיתים קרובות להוסיף, אך לצערי לא קיבלתי את מבוקשי וקצת חבל.

בסיפור השני, אישה שבנה המנוכר כמעט ניתק איתה את הקשר כשעזב את ישראל, מגיעה לארה"ב לביקור על מנת לראות את נכדה היחיד. קבלת הפנים לה היא זוכה לא בדיוק מלבבת, לא מצד בנה המנוכר ולא מצד כלתה הקרה. נסיונות שלה להתקרב למשפחה, בעיתוי גרוע מאוד מבחינת הזוג, עולים על קרחון פעם אחר פעם. והסוף? כמו בחיים.

הסיפור השלישי הוא הטוב ביותר מבין שלושתם בעיניי. אמא לנערה מתבגרת, מנסה להתמודד עם ... ובכן, גיל ההתבגרות. בפעם הראשונה מצאתי את עצמי מזדהה באופן טוטלי עם הגיבורה הראשית. לפעמים אפילו הרגשתי שמאיה ערד קראה את יומני הפרטי איכשהו, בכוחות טלפאטיים. העברתי את הספר בין שלוש חברותיי, אמהות לנערות בגיל ההתבגרות המוקדם ו... מסתבר שאני לא כזאת מיוחדת וכולן עוברות את זה. אז בכיתי עם אפרת בסיפור בנאלי לכאורה כמו שלא בכיתי בספרים שמספרים על רצח/ מחלות ועינויים.

אנחנו אוהבים מציצנות, אנחנו רוצים לדעת את הפרטים הקטנים, ועלילת הספר מספרת אותם בצורה מופלאה וקולחת. לקח לי יום וחצי לקרוא את הספר והרגשתי שאני נמצאת שם, בירושלים, עם משפחת ארמוזה, על שלל דמויותיה הצבעוניות ולא חסרות כאלה בספר. חלק מהדמויות מתמודדות עם קשיי פרנסה, קשיים בחיי המשפחה, חלק מהדמויות רודפות אחרי הרוח, אחרי ה"אין". תמיד חושבים שמגיע להם יותר בחיים, לא מסתפקים במה שהחיים נותנים להם.
אני חושבת שעיקר הספר הוא תיאור מערכות יחסים בין אנשים, כאשר המוטו השזור בעלילה הבין-דורית הוא מערכת יחסים שבין הורים לילדים, איך שפעם הכול היה סביב נתינת הכבוד להורים (בצורה בלתי מתפשרת?)... והיום כבר הרבה פחות?.... ועל איך שאנשים מתבצרים בעמדתם בגלל ענייני כבוד ולא סולחים עד הקבר. ואז אני חושבת לעצמי למה צריך מישהו למות, על מנת שאחרים יבינו כל מיני דברים בדיעבד?
הרבה חומר למחשבה.
ממליצה !!