רק סיימתי לקרוא את הספר לפני כמה שעות וכבר מתגעגעת אליו .
אי אפשר שלא להיכבש ע"י גיבוריו, אידיאולוגים ואנושיים כאחד.

משפחת לב ארי היא משפחה חילונית,שמאלנית,אתאיסטית מבחירה, נלחמת בכיבוש בכל כוחה .
אבא,אמא,זוג תאומים ( כלב היה משלים פה את האווירה....).
לכאורה אין שום סיכוי שאי פעם המציאות תפגיש אותם עם משפחת הייצלר.

אבל במציאות הישראלית, "לכאורה" זו רק המלצה...

משפחת הייצלר, מרובת הילדים היא משפחה "מתנחלת", מעמודי התווך של מפעל ההתיישבות.
מבלי לעשות ספויילרים, המחבר מפגיש את שתי המשפחות האלה בנקודה טרגית המשותפת הכמעט יחידה שיש ביניהן -השכול.
השכול שבאופן רגיל הינו גורם מאחד ומחבק בין כל המחנות, מהווה מקור לקרע ענק
ובזמן שכל מחנה מנסה להתמודד בדרכו האמונית והאידיאולוגית עם השבר שחיבר ביניהם פורץ מחול שדים המאיים לפרק כל משפחה מבפנים ואת שתיהן-אחת מול השניה.

הסופר הינו רב, אולם הדבר לא ניכר בכתיבתו, לפחות לא ברובה. שני המחנות לא יוצאים נקיים תחת ידיו.
כתיבתו חריפה,חכמה,אנושית וכ"כ ישראלית!!!.
הספר לא נקרא בתחושה שהמחבר בא לחנך אותנו או להרביץ בנו תורה. נהפוך הוא, לא הרבה רבנים היו מעזים להתקרב באופן הזה ללבה הרותחת של החברה הישראלית, להתמודד עם חילוניות, שמאל, צבא ואינטימיות זוגית בצורה כ"כ טבעית כאילו הוא אשכול נבו ולא הרב ליאור אנגלמן....
הוא לא מפחד לגעת בנקודות הכואבות ביותר שלנו- הורות, שכול, שואה, אלוהים,אהבה,קנאה,זוגיות,רומנטיקה, ולמרות השתייכותו למחנה מסוים מאד הוא מעז להעמיד את עצמו בצד השני של המתרס ולהתמזג עם הקול שמנגד בצורה כ"כ מזדהה ומקבלת עד כי אני אישית מצאתי את עצמי לפחות מעל דפי הספר "עוברת צד"...

אז נכון שתמיד יש צד שחייב להתפשר יותר, ונכון שזה גם בד"כ אותו הצד....
זה לא פ'ר וזה אפילו מכעיס. וכעסתי. הספר הזה גורם לך לכעוס!
על כולם שם!
וגם להבין אותם ולאהוב אותם.

כי כשמעמידים את כל ארץ ישראל השלמה מול אבא ואמא....
או את הכיבוש המשחית מול בנך יחידך אשר אהבת....
הכל מתגמד. הכל.

בשורה התחתונה כולנו ילדים של מישהו
וכולנו מחפשים מישהו לאהוב ולהיאהב

זו המציאות והמחבר לא המציא את הגלגל, אלא רק משתמש בו להנעת הרומן היפיפה הזה.


היה טוב. חבל שנגמר לי.

גם לספרו השני, ״קשורה בנפשו״ בחרתי להאזין באפליקציית ICast לקולו המיוחד של הכותב שמעניק מימד נוסף לספר.
כמו ספרו הקודם -"לא מפסיקים אהבה באמצע״ כך גם הספר הזה ערוך וכתוב בידי אמן, בניית עלילה מרתקת, רצופת הפתעות, והכל באופן פשוט, ברור ומרגש להפליא.
הסופר הצליח להביא לידי מכלול אחד מגוון פנים של החברה הישראלית בת זמננו. אהבה, שכול, שואה, מתיישבים, שטחים, יחסי ערבים ישראלים ועוד.
הסופר הצליח לפתח עלילה מציאותית במציאות המטורפת של ישראל בת זמנינו תוך חשיפת ערכים שחשובים לכולנו.
נכון לציין גם את החיבור העדין והמרומז בין שני ספריו, ״קשורה בנפשו״ ו ״לא מפסיקים אהבה באמצע״ שעשוי היטב ומייצר הפתעה נעימה ותחושת חיבור עמוק לגיבורי הספר.
ספר מרתק ומפתיע המשאיר טעם של עוד בהמתנה לספר הבא של הסופר.
ממליץ מאוד !

הספר השביעי בסדרת תיבת פנדורין. האחרון שתורגם, בינתיים. לא ברור מתי יוצא הבא אחריו. לא ברור איך אשרוד עד שיצא הבא אחריו.

אראסט פטרוביץ פנדורין כבר בן 40. לא עוד אותו ילדון תמים בן 21 שהפציע ב"עזאזל". הוא חזק, אמיץ, חכם, הוא אוהב ומתאהב (אבל זה אף פעם לא נגמר טוב). הוא יודע להתחפש כל כך טוב כך שאפילו אמו (אילו היתה בחיים) לא היתה מזהה אותו. אבל לו אמו היתה בחיים כנראה לא היה צריך למצוא לו עבודה כ"יועץ קולגיאלי", ולעולם לא היה מגיע לפרשיות שגרמו לבוריס אקונין לכתוב עליו ספר.

כן, אראסט פנדורין הוא כמעט אדם אמיתי בשבילי. אדם שאליו אפשר להתגעגע, ושאותו שמחים לראות שוב אחרי תקופה ארוכה.
דמותו של אראסט מתפתחת ומתגבשת מספר לספר, בכל פעם אנו מגלים צד נוסף שלו.

למיטב הבנתי השם "אראסט" (ERAST) בא מהמילה היוונית "אראסטוס" (ERASTUS), שמשמעותה, מה עוד יכול להיות:
אהבה.
אז כן, אראסט פטרוביץ' פנדורין מונע מאהבה - לאישה, לחיים, לצדק, להרפתקאות ומה לא.

בספר זה אנו מתוודעים (כנראה באופן חד פעמי) גם לדמותו של רב המשרתים אפנסי זיוקין, המספר את הסיפור בגוף ראשון. אנו רואים את פנדורין דרך עיניו, ומגלים כבר בעמוד הראשון כי אפנסי מתעב את פנדורין, מסיבות שמתבהרות בהמשך. זה כמובן לא הצליח לשנות את דעתי הפרטית על פנדורין, שכפי שהבהרתי בביקורות קודמות, לא הייתי אומרת לו לא...

דווקא ה"התרה" של התעלומה כאן, בעיני, לא מאוד מוצלחת ולא מאוד הגיונית, נראה שאקונין ניסה לעשות כאן טויסטים על גבי טויסטים (מישהו אמר הרלן קובן ?) והפתרון שמצא לא כל כך מתיישב עם חלקים ופרטים בעלילה. מסיבות אלה וגם אחרות שלא אפרט כדי לא לספיילר, יש תחושת מועקה מסויימת בסוף הספר.