המתכון היה סודי, אבל לאחר מחקר מעמיק שהתפרס על פני מאות עמודים אנו גאים לחשוף אותו בזאת, כשירות לציבור.

קחו אדם טוב-ביסודו אשר בעברו מסתתר סוד נורא (דן מרסר, עובד סוציאלי, איש יקר, צדיק בדורותיו ודגול מרבבה. ובעצם, האמנם?) אבל ההווה שלו סבבה. היזהרו מלקחת גיבור סידרתי - זו חייבת להיות דמות שנקלעה להרפתקה שלא מרצונה. הוסיפו אשת תקשורת יפהפייה בעלת חושים כשל שרלוק, קמצוץ של אנשי משטרה – אחד מהם ענק במימדיו הפיסיים (חייב להיות ענק בתבשיל, ולא חשוב אם זהו שוטר, פושע, עורך-דין, שופט, או שילוב כלשהו של משפחת מקצועות זו), גרושה רגישה, פשע נורא (זה יכול להיות רצח, סחיטה באיומים או פדופיליה – אבל חייב להיות עסיסי ומרושע במיוחד), שכנים קרתניים, סוכן אף בי איי, אמא במוסד סעודי ונערה בסערת גיל ההתבגרות. והחשוב מכל – מה שייתן לתבשיל את טעמו הייחודי – פושע תחמן בן-תחמן שתכניתו השטנית אינה נופלת בתחכומה המקיאבליסטי מקו ההגנה של צוות פרקליטי צמרת במשפט של פוליטיקאי עשיר שסרח.

הוסיפו מעט אירוניה, כפית אמפטיה, מספר גרגרי תובנות פסיכולוגיסטיות, והעיקר – מוסר השכל אוניברסאלי שטעמו יישאר בפי הקורא עשיריות-שניה ארוכות לאחר סיום הקריאה (בספר זה מוסר ההשכל הינו, בתמצית: כדאי לסלוח). בשלו על אש גבוהה, ערבבו היטב, והאיצו את קצב ערבול העלילה ותפניותיה לקראת סיום הספר.

מה קיבלתם? מותחן לא רע בכלל של הרלן קובן. אם זה נשמע לכם פשוט לבישול, אתם מוזמנים לנסות בעצמכם והסיכוי שתצליחו כמו הרלן קובן אינו גבוה. קובן הוא רב-אמן בתחומו, ו"משחק הציד", כמו רבים מספריו האחרים, הוא מותחן יעיל. אם אתם מחפשים חוויה אינטלקטואלית עמוקה, חפשו במקום אחר. אבל אם אתם רוצים לאוורר את הראש בכמה שעות טובות של בידור קליל שאינו פוגע באופן בוטה באינטליגנציה שלכם, הספר הזה בהחלט יעשה את העבודה.

קריאה בספריו של הרלן קובן משולה לאכילה מופרזת של סטייקים, שתיית אלכוהול עד אובדן חושים ושופינג בלי חשבון. הקיצר- מענג, אבל לא ממש מומלץ בריאותית. גם קריאה בספרים שלו היא הנאה צרופה, אבל לאו דווקא מומלצת תרבותית. קניית הספרים משולה להתמכרות ממשית, כיפית, אבל מזיקה לחשבון הבנק, במיוחד בקצב ההנפקה שלו.
לכאורה, במבט שטחי, הספרים דומים זה לזה, כמעט תמיד נעלם מישהו או מת לכאורה, הגיבורים שלו עוברים מספר לספר ברגל קלה, עובדה שנוטלת קצת מהמתח, שהרי אין הרבה סיכויים שקובן יהרוג את מיירון, את סינדי הגדולה, את אספרנזה או את וין. אולי הם יסבלו במהלך הסיפור, אבל כמו עוף החול ינערו את נוצותיהם וימשיכו הלאה.
גם הרקע, ניו ג'רסי על עריה, פרבריה ויהודיה מהווים קרקע מוכרת לעייפה.
אבל, וכאן בא "אבל" גדול, מובלט, נטוי ומודגש בקו תחתון, הקשרים הסבוכים נראים אולי דומים מלמעלה, כמו כל פקעת סבוכה, אבל ההתרה והפתרון מתחדשים מספר לספר. ולא רק זה, ההתרה והפתרון מורכבים לא פחות מהתעלומה. עד כדי כך, ששנה או שנתיים אחרי הקריאה מתערבבים כל הספרים כולם במוחי ואני יכולה לקרוא את הספר מחדש בהנאה, מבלי לזכור את פרטיה המדוייקים של התעלומה.

מי שלא אוהב אותו, לא ישתכנע לקרוא. מי שאוהב אותו לא מפחד מקצת ביקורת הורסת.

מה שאני לא כל כך אוהבת, זו הקלילות המוגזמת, ההומור הזול לעיתים, והצורך של קובן בדמויות מוקצנות, אקסצנטריות וגרוטסקיות. האם זה מפני שהוא חושש שגיבוריו היהודים, המרובעים (לכאורה), הפרבריים, הישרים והנאמנים זקוקים לחיזוקים צבעוניים?
אני חייבת לדרבן אותו לכתוב מהר יותר. הוא לא מספיק לכתוב בקצב שאני קוראת אותו (אפילו אם נתחשב בעובדה שקראתי כל ספר פעמיים שלוש).
אגב, יש לי בארון עוד שני ספרים, שלא קראתי, בסדרה של מיירון. אני מאושרת.

כמעט בכל ספר שקובן כתב עד עכשיו הקורא שוגר אל תהומות האלימות של הפרברים. כאן זה קצת שונה, אך הרבה יותר בוגר וטוב. היה לי יותר קל להתחבר לסיפור המרכזי של העלילה מאשר בספריו הקודמים של המחבר - תיכוניסטית מתבגרת נעלמת מבלי להותיר עקבות. הדמויות הרבה, אבל הרבה, יותר אמינות מאשר בספריו הקודמים. ב"אל תגלה" ו"דיו חיוור" נחשפנו לאריק וו, רוצח קוריאני שלפי דבריו של קובן מסוגל לתלוש אוזניים מבלי להפעיל קמצוץ של כוח. מי יאמין לדבר כזה? פה אנחנו נחשפים לדמויות מהשורה הראשונה, ולא עוד איזה סוכן ספורטאים שבשעות הפנאי שלו הופך לרמבו חסר מעצורים. הפעם הדמויות חמות, אהובות וחלקן אפילו בלתי נשכחות. אפילו לדמויות הלא ראשיות בספר, כמו הסטר קרימנטשיין הסנגורית, נתן קובן קטעים מדהימים ביופים.

המתח המפנט שגורם לפרפרים והתרגשות עזה בשיפולי הבטן, לוקח תפקיד מאד חשוב בספר הזה, אך הפעם - למזלינו - בלי הרבה יריות ותגרות ידיים מיותרות, אלא בכתיבה טהורה וצוללת כיין.

בקצרה, הספר מספר על דן מרסר, עובד סוציאלי וותיק, שמקבל שיחה טלפון מצ'יינה, אחת מתלמידיו, שאומרת שהיא במצוקה וקוראת לו לבוא לביתה. מרסר מסכים, וכשהוא פותח את הדלת האדומה של הבית שנקרא אליו חייו נהרסים. אור מסמא את עיניו, מיקרופונים נדחפים לפיו, ומצלמות טלוויזיה מתמקדות בפניו.
מרסר נפל בפח לתוכנית תחקירים שטומנת מלכודות לפדופילים ובכך תופסת אותם ומראה את פרצופם לכל רחבי המדינה בשידור חי.
תוך פחות מכמה ימים, חותם הפדופיל הבלתי נמחק נדבק למרסר, ועשרות אלפי אנשים משמיצים אותו.
יש עלילה נוספת ומרכזית בספר, והיא כמובן היעלומתה של היילי מקוויד, תיכוניסטית ברוכת כישרונות שיום אחד לא שבה לביתה, והוריה מתחרפנים מדאגה לשלומה - במיוחד האב, שהפרק שבו הוא מדבר על כל העניין נגע לליבי.
מכאן העלילה מסבתכת ומפתלת כמו נחש טורדני בסבך שיחים קוצניים, וקובן לא מפסיק להפתיע את הקורא בטוויסטים עוצרי נשימה שמעלים את לחץ הדם.

לסיכום: ספר מעולה, דמויות ששורטטו בידי אמן, סרקזם והומור אמריקאי שמשתלבים במקומות הנכונים, מתח בקנה מידה בינלאומי וסוף מעולה שהותיר אותי עם לסת שמוטה.

ציטוט אהוב: "הוא התפלל, אבל ידע שאין ערך לתפילות. הוא ידע שאלוהים החליט, ושאלוהים יעמוד בהחלטו. לאלוהים יש החלטות, נכון? אם אתה רוצה להאמין שאלוהים הוא כל-יכול ויודע הכל, אתה באמת חושב שתחינותך הקטנוניות והמטופשות יסיטו אותו מתוכניתו הדגולה?"

אני אתחיל את הסיקור של הספר הזה במה שכתוב על הכריכה האחורית: "בספרו הבוגר והמרגש ביותר עד כה מצליח הרלן קובן לשלב מתח עצום באבחנות מפתיעות ומעמיקות על אב ואשמה ועל היכולת שלנו לסלוח".

אז אני אתחיל מנושא הסליחה. בתחילת הספר מתבקשת הגיבורה, אשת טלויזיה המתפרנסת מתכניות צהובות עתירות רייטינג, לסלוח למישהו שפגע קשות בה ובמשפחתה. למראה הבקשה היא מתמלאת חמת זעם, ומסרבת בכל תוקף לסלוח. היא לא יכולה, והיא יודעת שמטרת הסליחה היא שלוות נפש לפוגע, ואינה עוזרת לנפגע. בסיום הספר, במין סגירת מעגל פואטית, מוצאת ונדי הגיבורה את עצמה בדיוק במקום הזה - היא פגעה. היא מכירה בטעותה, והיא מבקשת מהנפגע לסלוח לה. וראה זה פלא, הוא סולח. לא מהשפה לחוץ. הוא סולח באמת בסליחה שכל מה שאפשר לומר עליה היא שהיא נוצרית ומלאה.

אבל דברים אינם עובדים ככה. הרלן כהן-קובן, לא למד כנראה מספיק יהדות, ולא יודע שיש דברים ששום בקשת סליחה לא תכפר עליהם. בין הדברים האלה נמצאת הפצת דיבתו של אדם רעה בקרב אנשים רבים. בדיוק מה שעושים עיתונאים ואנשי טלוויזיה. נזק כזה, משנעשה, מקשה מאוד על העושה אותו תקנו, כי אין מספיק בבקשת "סליחה", אלא יש צורך לשנות את הרושם שנוצר אצל כל אחד ואחד מן האנשים ששמעו את הדיבה הרעה. למעשה לאחר שקראתי את הספר הצטלצל בי השיר של אריק איינשטיין "עיתונאי קטן":
אז איך אתה ישן בלילה
עיתונאי קטן שלי
איך אתה נרדם
על מה אתה חולם בלילה
אחרי שפיכת הדם
איך אתה נרדם
בן אדם, איך אתה נרדם.

אז זה באשר להתחלה ולסיום של "משחק הציד". מה באשר ליתר? העלילה כורכת פדופיליה, אחריות הורית, שכרות של בני נוער, אימות בני נוער, פגיעות פיזיות ונפשיות, צ'טים ורשתות חברתיות, משבר כלכלי, הונאות בורסה, מובטלים וכבוד עצמי. וכל זה ב-350 עמודים שגם אמורים ליצור מתח אצל הקורא. אין פשוט מקום לאבחנות מעמיקות ומפתיעות, ואכן אין כאלה. יש כמה וכמה "אבחנות" אבל מבחינתי זו היתה תחושה של הטפת מוסר. אולי זאת הכוונה במילה "בוגר" בתיאור הספר.

אם מתעלמים מהציפיות שהבטיחה הכריכה האחורית, מקבלים ספר קובני להפליא שאינו טוב יותר ואינו גרוע יותר משאר עשרים ומשהו הקובנים האחרים. מבחינתי גם לא היה מותח, כי התרגלתי כבר לנוסחה הידועה שקובן מחיל ברוב ספריו. אבל אני מניחה שמי שטרם התרגל לנוסחה כן ימצא מתח ואפילו כמה טוויסטים מפתיעים בעלילה. בסך הכל ספר חביב, קליל, משובץ בקצת הומור, וממלא כמה שעות נינוחות של קריאה, בפרט אם הספריה סגורה ואין בבית ספרים אחרים לקרוא.

-הנה עוד ביקורת מבולגנת פרי הקלדתה של פוטרית המבולבלת-
לא סתם כתבתי את זה,אתם יכולים לנחש לבד שאם כתבתי משפט כזה כנראה שהמצב יותר מגרוע.
התחלתי לקרוא את הספר הזה וחשבתי לעצמי שאני בטח לא אכתוב עליו ביקורת בגלל שזה עוד ספר מתח פרי עטו של הרלן קובן המהולל.
אבל, זה לא עוד סתם ספר,זה ספר שראוי להתייחסות ולצערי,אני לא מדברת באופן חיובי..


היו רק שני משפטים יחידים בכל הספר שעשו אצלי משהו:

*"כשאתה אומר שאין לך שום כוונה לפגוע במישהו ואז שולף אקדח זה לא נראה כל כך משכנע" עמוד 315.
נכון,משפט די פשוט אבל אם להגיד את האמת זה עשה לי משהו.אני לא יודעת מה אבל משהו.

*"אני לא קצת מבוגרת מדי בשבילך דן? כלומר יש לי כבר מחזור חודשי ושד***" עמוד 39.
וואו! פה רואים את הצד המבריק שיש אצל קובן.

אבל,וזה אבל גדול מאוד,כל הספר קראתי בשביל לקרוא והרלן סיים פרקים בניסיון ליצור מתח בסיפור וזה לא עבד לו,היו חלקים מעטים שהצליחו להפר את שלוותי.
בנוסף לא הצלחתי להתחבר עם ונדי,כל כך רציתי,אבל לא הצלחתי והרגשתי פשוט כמו צופה מהצד לא פחדתי, לא דאגתי, לא חמלתי ולא סלחתי.



משפטים אחרונים לפני ספוילר-
זהו הספר השני של הרלן קובן שאני קוראת.
הספר הראשון היה "אל תגלה" וכשקראתי אותו ושמעתי כאלה תשבחות, חשבתי לעצמי "אני חייבת לקרוא את כל הספרים שלו".
אבל אחרי הספר הראשון,הספר הזה הראה לי שהרלן קובן הכל כך מהולל גם בן אדם וגם הוא לפעמים נכשל כישלון חרוץ.
אין לכם מושג כמה קיוויתי שאוכל לתת לספר הזה גם חמישה כוכבים....









~~~~~~~~~~~~ספוילר~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~





דן לא מת?! באמת הרלן?!
עוד ניסיון להחיות את הספר?? זה מאוחר מדי ורק גרמת לי עוד יותר לפקפק בגאונות שלך.
אז תן לי להגיד לך משהו,הניסיון שלך הזה רק דרדר עוד יותר את הספר...
היה עדיף פה בלי בלי סוף הזוי ואולי אם לא היית עושה את הסוף הכי הזוי ושנוא שקראתי בחיי בספרים,הייתי נותנת לך ארבעה כוכבים אבל לא,אני מסתפקת בשלושה וגם זה מעל ומעבר.

יחסית לספרים הקודמים שלו שקראתי (והאמת היא שאני כבר לא זוכרת מה קראתי ומה לא, הכל בליל של ספרים שאין הבדל מאד מהותי בין אחד לשני) מדובר בספר טוב.
את הקודם אפילו לא הצלחתי לקרוא עד הסוף.
הרלן קובן עלה על נוסחא (מנצחת) והוא כרגיל מספק את הסחורה.
גם הפעם ניחשתי את הסוף כבר מהאמצע, אבל זה כנראה פאק שלי (פולנייה שלא יודעת לקבל הפתעות).

הבעיה בספר היא שקובן קצת מרח את העלילה וכל זאת על מנת להגיע לסוף המפתיע (והפעם הוא התעלה על עצמו עם סוף מפתיע, על סוף מפתיע על סוף מפתיע).

ובכל זאת מדובר בממתק חביב ומומלץ. גם למי שקצת התייאש מקובן, אני ממליצה על הספר הזה.

גאוני.
מדהים אצל הרלן איך תמיד נדמה לי שאני מתחילה להבין לאן הוא חותר ואז פתאום העלילה פונה למקום שונה לגמרי.

ספר סוחף פתלתל ומפתיע.

כמו כל הספרים שלו- מומלץ בחום!

עוד ספר מתח מרתק וסוחף של הסופר שיודע לכתוב בצורה שהכי כף לקרוא בספריו והספר הזה אף מתעלה מעל האחרים, אני כמעט סיימתי לקרוא וכבר אני ממהרת לעדכן את כולכם ובסיום אחזור להשלים את חוות דעתי. סיימתי את הספר ודעתי לא השתנתה עליו.

קצת אחרת אבל בסופו של דבר אותו סיפור בשינוי האדרת.
עדין קריא וכיפיי - אפשר לוותר על כל הטוויסטים האחרונים בספריו של קובן - הם מאולצים מדי.