קינג הפשוט והנפלא. אחרי "סתיו של תמימות" (או: "הגופה", או: "אני והחבר'ה") שהופיע בקובץ עונות מתחלפות, היה זה אך מתבקש שקינג יכתוב סיפור התבגרות גם על המין השני, והנה זה קורה. אלא שהפעם הסיפור ראוי להיקרא 'אני בלי החבר'ה', כי הפעם האתגר הוא שונה לחלוטין ומפחיד בהרבה: להישאר בחיים (על ידי, כמובן, מציאת מקום יישוב או בני אדם אחרים)! אז איך שורדת ילדה בת 9 שאובדת ביער, ובתיקה רק ווקמן, בקבוק של מים ומזון שמספיק בקושי ליום? בעזרת השם כמובן, גם אם במקרה הספיציפי הזה מדובר באלוהים של שחקן הבייסבול האהוב עליה - טום גורדון, ששניהם נושאים אליו את העיניים כדי להציל/להינצל.
יש מספריו של סטיבן קינג שהם מתוחכמים ומאד רציניים, אבל זה ספר שהפשטות שלו כל כך חביבה וכובשת שאי אפשר שלא לסיים את קריאתו עם חיוך מרוח על הפנים (והוא מצטרף אצלי לשאר הספרים הפשוטים והנפלאים שלו: עיני הדרקון, אש זרה, וכמובן סתיו של תמימות).

משהו כנראה דפוק אצלי כי כשאני קוראת בספרי מתח בהם כותבים על בלשים המנהלים מאבק נטול פשרות ורווי אדרנלין סביב השעון ברוצחים ופושעים המהווים סכנה תמידית לאנשים תמימים (כמוני?!) ועל ישיבות תאום בין מחלקתיות המדיפות טסטוסטרון ומאבקי אגו, אני חושבת לעצמי :"מתי באורח החיים המטורף הזה הם מדיחים את הכלים או מחליפים מצעים... מתי הם מכינים לעצמם אוכל, מתי הם בכלל מחרבנים (ותסלחו לי על הביטוי אבל כולנו עושים את זה, סביר שגם הם יצטרכו) או ישנים... "

ג'ון ורדון אמנם לא מתאר את כל הרגלי ההיגיינה של דייב גרני (טוב נו, לא צריך להגזים) אבל הוא בהחלט נוטע אותו בתוך חיים נורמליים עם סדר יום הגיוני בו יש בוקר, צהריים, ערב ויום רודף יום מבלי לאבד את תחושת הזמן.
יתרה מזאת, בחירת התפאורה או אם תרצו ביתו ושגרת חייו של גרני נותנת באלנס לסיפור וגם אפשרות להפוגה, לשינוי המיקוד, לשינוי הקצב של גיבוריו. וגם שלנו הקוראים.

לפעמים יש לי הרגשה שהתחכום הטכנולוגי (והלא טכנולוגי) וסף הגירוי שהולך ועולה עם הזמן, גורמים לנו לאבד הרבה פרטים בדרך. ג'ון ורדון באופן מפתיע, ודווקא בז'אנר הזה, מחזיר לנו אותם וקורץ לנו. מחד באמצעות תאורי הנופים הרגועים והפסטורליים מלאי הפרטים(ההפך הגמור מהמתח שנבנה על הרקע שלהם) ומאידך, באמצעות דייב גרני- הבלש בגמלאות- האוסף מחדש את הפרטים סביב החקירה עליה הוא עובד ונותן לנו גם כאן וגם כאן זוית אחרת.

אני אוהבת גם איך ורדון משחק איתנו הקוראים, איך הוא פותח עבורנו, לכאורה במקרה, כיוונים ואופציות. הוא נותן לנו להרגיש חכמים, שדגנו בעצמנו, הבחנו בפרט סתמי, בדל אינפורמציה שניראת לנו משמעותית לפתרון. ואנחנו רוצים מאד ללחוש לדייב גרני, שיש כוון נוסף שיש לתת עליו את הדעת. אבל מסתבר שהוא מסתדר מצוין בלעדינו ואותנו סובבו על האצבע. (אני מדברת אך ורק בשם עצמי...)

את הספר הזה היה קשה לי להניח
הוא מתח אותי עד העמוד האחרון
בהפסקות בעבודה קראתי
ספר מותח מרגש מצמרר
מומלץ מאוד מאוד !