ספר מרגש. שירים נפלאים עמוסי תיאורי טבע, התפעמות מן האנושי ומן העולם, מהאמריקה הזאת שקמה וצומחת. ויטמן כותב בלי בושה בתנופה על גליונות נייר ענקיים את הגדול ואת הנרחב, אבל גם נוגע בדברים הכי בסיסיים וקטנים, אלה שאומרים שאלוהים אחד מצוי בהם.
הלקין המתרגם עשה עבודה נהדרת, ויטמן הוא מפעל החיים שלו. יש לי את הספר גם באנגלית והתרגום מוצלח מאוד.

***


יש שאני נוסע בקו 18 מדי שבוע, ספסל שני מהסוף, מקשיב לשירים באוזניות ובוהה במושבים ההולכים ומתרוקנים, ערב כזה, מעונן וקצת קר, נוסע ורגע לפני שהאוטובוס פונה לעיר תחתית לא יכול לשלוט בעצמי ומגניב מבט חטוף ימינה מבעד לזגוגית החלון, לעבר בניין האבן הישן ההוא, המוקף בשיחים מזדקרים ועשבים שוטים מכל צדדיו, נו, ההוא, הזה שהילד בן השש נהג לשבת על המדרגה הקרה בכניסה הלא מרשימה שלו, ביום אביב חם וספוג שמש, אגודליו תחובים מתחת לרצועות הילקוט על גבו, יושב בחולצה לבנה אחידה וקצרת שרוולים ומחכה לסבא שלו שיחזור מהביקור הקבוע בחנות לחומרי בנייה ואחזקה שעמדה בצד הדרך, החנות בה ביקר בכל פעם שאסף אותו מבית הספר – שיחזור ויחזיק בשקית לבנה בידו האחת, ובשנייה ייתן לו ארטיק – ההסכם הקבוע ביניהם, שנחתם ללא מילים: הוא מחכה יפה ובתמורה מקבל משהו טעים. בכל פעם ארטיק בטעם שונה. דובדבן. קולה. מנגו. לימון. תמיד היה מנסה לפצות על העיכוב, לגוון ולהפתיע בטעם חדש, והילד אף פעם לא העדיף לבוא איתו לחנות או לחכות לו בבית. תמיד נהנה מעצם ההמתנה, מתחושת אי הידיעה שזמזמה בעורקיו ומקרני השמש המרוחות על המדרכה.


ומיד נזכר הילד בסבתא שלו, לבושה בשמלה ורדרדה, שערה משתפל לאורך עורפה, בהיר ומחייך בעודה יושבת למרגלות השולחן במטבח המרובע הקטן, מגוללת בקול עלילות ומחוזות על כלב אמיץ שיוצא להרפתקאות שונות, בכל יום הרפתקה אחרת, מלווה את מילותיה בתנועות ידיים וצחקוקים, והילד בן השש יושב בכיסא לידה ובולע בשקיקה כל מילה, בעיניים גדולות ורעבות, וזאת לאחר שכבר סיים את הקערה המלאה בבורשט רותח שנחה מתחת לאפו. הילד ההוא אף פעם לא גילה לה שחיכה בכל יום לסיפור חדש, שהעלילות השטותיות שהעלתה על לשונה הן שפתחו בפניו עולם שלם של ספרים ושל קריאה, של ריח דפים צהוב וישן, שהן הן העתידות להוליד בבטנו את הרצון העיקש הבלתי מוסבר לקחת עט ולהתחיל לכתוב על כל דף שימצא בקרבת מקום, מרופט ומקומט ככל שיהיה. הוא לא ידע שצריך לומר לה דברים כאלה, שאור בא ואור הולך - וגם לא ששלוש עשרה שנים לאחר מכן יכתוב על כך באתר סימניה, בביקורת לספר קצרצר שהמילים בו הזכירו לו את אותם רגעים.

הספר "המתכונים הסודיים של סופי" מאת סמנתה ורנט משלב בצורה ייחודית ספרות בדיונית עם מרכיבים של תרבות קולינרית צרפתית, ומציע סיפור משפחתי חם, מתובל בסודות ומסורות. זהו רומן שמתחבר לקוראים דרך אוכל, ניחוחות וזכרונות, לצד שאלות על זהות, משפחה ומורשת.

העלילה סובבת סביב דמותה של סופי, העובדת במסעדה צרפתית יוקרתית. היא מגלה מחברת מתכונים סודית שנכתבה על ידי סבתהּ, מה שמוביל אותה למסע גילוי עצמי ולפתרון סודות משפחתיים שקשורים למורשת הקולינרית שלהם. הספר עושה שימוש במוטיב של אוכל כדרך לביטוי זהות ותרבות, ומנצל את עולם המטבח כדי לחדור לעומק רגשות הדמויות.

הספר עצמו כתוב בשפה קלילה וזורמת, והפרקים משלבים מתכונים מעוררי תיאבון, דבר המעניק לסיפור מימד חווייתי נוסף. מעבר לסיפור המרכזי, המתכונים עצמם מהווים אלמנט מעניין, והם מציעים לקורא לנסות בעצמו חלק מהמנות המתוארות. הם גם מבטאים את הדינמיקה בין המסורת הצרפתית לבין העולם המודרני, עם חיבור של אוכל לשורשים ולזכרונות.

עם זאת, הספר נוטה להיות קצת צפוי מדי ברמה העלילתית. סיפור החיפוש אחר האמת המשפחתית הוא נרטיב מוכר, ולעיתים התפניות אינן מפתיעות. במקביל, הדמויות המשניות יכולות להרגיש שטוחות או קלישאתיות במקרים מסוימים, ולא תמיד זוכות לפיתוח עמוק.

מבחינה רגשית, "המתכונים הסודיים של סופי" מצליח לרגש ולחמם את הלב, אך לא בהכרח מציע עומק ספרותי יוצא דופן. זהו ספר נעים לקריאה מסוג שנחמד לקרוא בשעתיים טיסה, הוא מדבר על קשרים משפחתיים, זהות תרבותית וכמובן – אהבה לאוכל.

לסיכום, זהו ספר שמתאים למי שמחפש סיפור קליל ומחמם, במיוחד עבור מי שאוהב אוכל וקולינריה. החיבור בין עלילה למתכונים מוסיף קסם מיוחד, אך אינו פורץ גבולות ספרותיים.