נתחיל בכמה משפטי קנאה : פרנק מק'קורט הוא, כנראה, מיחידי הסגולה הללו, מעטי-המעט, "הנאורים" המעצבנים האלה, שהצליחו 'לפצח את הקוד' הסבוך, לגלות את הנוסחה החבויה, לחשוף את העיקרון החמקמק, וכמו -נניח- להקת "אבבא" לפניו או, להבדיל, מפיק-העל ג'רי ברוקהיימר במקביל, פשוט מצא תשובה לשאלת הנצח - "מה (רוב ה)אנשים אוהבים"... כי, תראו, זה לא הגיוני מה שקורה עם האיש הזה : עד לא מזמן הוא לא היה אלא דלפון אלמוני, אחד שלפני רגע יצא לפנסיה ממערכת החינוך האמריקאית לטובת טיולים יומיים עם הנכדים בסנטרל פארק, אולי אפילו שקל מפעם בפעם עצירה קלה לטובת קניית משקה מוגז או מנת ערמונים בחורף - ולפתע פתאום, אאוט-אוף-דה-בלו אבל לגמרי, החליט לשבת ולכתוב את סיפור חייו, שלושה חלקים עד כה ועוד היד נטויה, עניין שזיכה אותו, כמעט מיידית, במיליוני עותקים שנמכרו בעולם, עשרות פרסים נחשבים ובעיקר - זינוק מטאורי במעלה טבלת "אנשי הרוח האמריקאים שעמדתם בהחלט נלקחת בחשבון ושלא יעלה על הדעת שלא להזמינם לכל דיון/רב שיח/קונגרס/כנס/סתם צ'אט של שיכורים בערוץ נישה בכבלים"... כן, עד כדי כך.
כעת אני אומר : עזבו כישרון, האיש עשה מיליונים מלספר לעולם על תחלואיו היומיומיים של מורה באמריקה, סוגיה לכאורה סבוכה, שהוא מסכם בשני משפטים וחצי, שהולכים בערך כך - "הם (התלמידים) מטורפים נפשית והלומי הורמונים ואילו אני, צריך לפגוש אותם 5 ימים בשבוע, 5 שעות בכל פעם. אה וגם יש לי מהם 5 כיתות והם אלה שצריכים לבוא אליי" (כי באמריקה חדר הכיתה הוא של המורה - לא של הכיתה)... אז אם רק היה לי עשירית מכישרון הכתיבה של מק'קורט, איזה רב-מכר אטומי הייתי מצליח אני לייצר, אילו רק הייתי מספר על 10 הכיתות שאני מלמד, 5 ימים בשבוע, 6-7 שעות בכל פעם ?! אה וגם אני זה שצריך להתרוצץ כמו נשוך-כלבת בין שלושה מבני לימוד שונים (לא כולל מנהלה, ספריה, חדרי כנסים, חדרי צפייה ומגרשים)... בקיצור : אין נביא בעירו.
