ספוילרים: לטעמי, מדובר באחד הספרים המורכבים שקראתי אצל סופרים בני זמננו. העלילה מתארת בן של מורה לרטוריקה הכותב ספר על פליטה יהודייה מגרמניה. אביו מתעב את הספר ואף כותב מאמר קוטל בעיתון על הספר של בנו. עם הזמן מתברר שהשנאה היא לא ביקורת ספרותית גרידא אלא מעלה פרנויה שיתגלה מעשה של האב שהלשין על אב חברו ברשימות השחורות בקולומביה (שהם למעשה מקארתיזם לנחשדים בנאציות במקום בקומוניזם).

בתחילת הספר האב כועס על סטודנט שאומר שנאום מסוים הצליח בגלל הרעיונות שבו. הוא מגנה את זה ואומר שכל ההשפעה היא האמצעים הרטוריים. אבל לא ניתן להפריד בין הרעיונות למילים ולכל יש השפעה. הספר של הבן פותח מעין תיבת פנדורה המגלה באיטיות דמויות נוספות המדווחות על האירוע ומקדמות את העלילה. בחלק השני מתברר שהספר "המלשינים" בעצמו שימש מודיע שכזה על אירועים שאולי היה עדיף שנשארים פרטיים. הוא גם לא משחרר אותך בקלות בסגירת מעגל. אתה צריך להסיק בעצמך מתי למילים יש השפעה, מה יש לחשוף ומה אין לחשוף.

בעיניי הספר היה קולח, למעט עודף פירוט, מעניין ומקורי בנושא שלו, מעורר מחשבה וחוסר נחת.

מחרוזת מסחררת ומקסימה של מיני סיפורים מטריפים שרק חלקם לקוחים מהמציאות
וחלקם נלקחו בוודאי ממציאויות חלופיות אחרות שנבראו ברובם במוחו הקודח של הכותב.
אמת ובדיה מה ההבדל?
זה קרה במקרה
וזה יכול היה לקרות אבל לא קרה גם כן במקרה.

אישה עם צ'לו

היא הייתה השכנה שלי, אישה חד הורית, בתקופה שמשפחה כזאת הייתה בלתי אפשרית. היו לה שלוש בנות, אותן היא גידלה בבית קטן ואפרורי. בשעות בין הערביים, ראיתי אותה בתחנה, ממתינה לאוטובוס לחיפה. לצידה היה מונח צ'לו גדול, בו היא ניגנה בהרכבים מוזיקאליים קטנים, או בבתי קפה ריקים לאנשים אטומים. המוזיקה השמימית של הצ'לו שלה הייתה מתנגנת, לא פעם במקביל לעצב בנותיה, שנשארו בודדות בלילה. לעיתים, כשחזרה מאוחר, עייפה ועצובה, חלמתי עליה מרחפת בשמי השכונה, על רקע ירח מלא ובוהק, בשמיים כחולים וקודרים, לצלילי הצ'לו הבוכה שלה, כנגני הקשת השמימיים של שגאל.

הסיפור שלי שהפך לאגדה, על האישה עם הצ'לו הציף אותי, עם תחילת הקריאה בנובלה הקצרה של עילי ראונד, ילדה וכלי קשת, המספר סיפור דומה על אב מוזיקאי, נגן קונטרבס, המגדל לבדו את בתו, ונקרע בקונפליקט גדול בין תשוקתו הבלתי ממומשת למוזיקה שמימית, לבין אחריותו, הארצית והאבהית לדאוג לבתו הקטנה.

הסיפור הזה הוא אגדת מבוגרים תמימה, הוא נפתח בתמונה שגרתית יפה, של אב צעיר, ובתו בת -4, עומדים סמוך לפתח חלונם, בשלהי האביב, ומבטים אל העוברים ושבים, אל עצי הצפצפה ברחוב, כתמונה שנוטים לפרשה באופן חיובי, אבל מצד שני, מהו בעצם הסיפור?

אחר כך מגיע קיץ מעיק וריק, ולאחריו חורף קודר וקר, וזהו...

בין לבין, האגדה מספרת לנו על האיש עם הקונטרבס, ובתו הקטנה, אזכורים מעטים, דרכם נדרשתי להשלים פערים באמצעות פיענוח סמלים ורמזים המשובצים בסיפור.

הוא היה נגן קונטרבס, בהרכב כנסייתי שהתפרק, אחר כך הוא הפך לנגן רחוב, למרות השפל בחייו, היה בו משהו טהור וטמיר, הבא לביטוי ברגשותיו בשעת נגינתו: "הוא ביקש להפקיר את עצמו לחוויה הסתומה, הטמירה, הבלתי מדוברת של המוזיקה" (18).