גילוי נאות, אני קצינת נפגעים. אינני מבשרת את הבשורה המרה, אך אני מלווה את המשפחות השכולות בשנים שאחריה.
המוות, האובדן והשכול הם חלק אינטגרלי משגרת היומיום שלי בשנה האחרונה.
כדי להבין את הספר של גרוסמן, אני חושבת שיש להבין את משמעות האובדן לאורך השנים.
אורי ז"ל, ששירת בחטיבה 401, נהרג ב2006. מבחינה מקצועית, השכול של גרוסמן נחשב "שכול צעיר". בחלוקה שרירותית למדי, שכול ותיק וצעיר מתחלקים משנת 2000. בתפקידי אני מלווה את המשפחות "הוותיקות", משנת 67 ועד לאסון המסוקים ב97. במהלך מבצע "צוק איתן" ליוויתי את משפחות לבנון השנייה.

קל להסתכל ולטעות, שהשכול הוותיק למוד הניסיון כואב פחות. אנשים מן השורה שואלים אותי, "אחרי 40 שנה, מה הם כבר צריכים? מה יש לדבר איתם?", כאילו למוות תאריך תפוגה משל עצמו.
אנחנו חיים במאמץ עילאי לשכוח שהמוות הוא עובדה גמורה, אקראית ואלימה. שהוא צפוי לנחות בכל רגע. והרתיעה הבסיסית שלנו מידיעת המוות, מובילה גם להירתעות ממגע עם אנשים שחוו אובדן עצום שכזה. אחרי כמה שנים מהנפילה העולם מתרחק מהשכול- בני משפחה אינם מקשיבים לסבל, החברים שהיו לו ממשיכים בחייהם, והעולם כמנהגו נוהג, בדיסוננס מופלא, ממשיך הלאה.
וזוהי עובדת המוות של הנותרים מאחור, הם ממשיכים לחיות את מותו של אהובם. המוות לא מת (כדבריו של גרוסמן).

קראתי ובכיתי ונשנקתי והמשכתי לקרוא,
לא רק בשל הכאב האינסופי, הבלתי נתפש.
אלא משום שגרוסמן מדבר מגרונם של אלא שאיבדו את קולם. עשרות המשפחות שליוויתי, על עשרות מקרי המוות השונים, מתארות גם לאחר עשרות שנים את אותו הכאב, את אותה הבדידות, את אותה צעקה בלתי ניתנת לריסון. אך ההבדל הוא שלשכול וותיק אין שומע, הכאב צובר אבק.
הייתי רוצה שמי שבוחר לקרוא את הספר הזה, האינטימי עד כדי להחריד, ידע שהאובדן הוא לנצח. שאין מתגברים עליו.
לומדים לחיות מתוכו, לומדים לנשום מחדש, לומדים לצחוק, לשמוח, לחוות באופן שלא התאפשר קודם,
אך בהכרח לא חיים באותה הצורה.

וספציפית כלפיי הספר- הוא איום ונפלא. כתוב בצורה מדויקת, חדה, שחורכת את הלב.
הוא מתאר בצורה נאמנה התמודדויות שונות מבלי לשפוט, בפואטיות שמראה שהאובדן הוא הרבה מעבר לגעגועים - הוא עולם שקרס:
חפצים מיותמים, עתיד שקפא, זכרונות, חרטות, אהבה לא ניתנת למימוש, הזהות כהורה ללא ילד, זוגיות שחווה טלטלה, שבירת סדרי עולם (איך אומרים "הילד מת"), ובעיקר בדרכו הגרוסמנית, הצורך להבין את המוות דרך המילים, שבבת אחת מאבדות את כל משמעותן.
מדובר בקריאה של פצע פתוח, של חיטוט פנימי בניסיון לייצר מציאות בהירה, ניתנת להבנה, להשלמה.
במובן הזה לעיתים השכול הוותיק עבר את התהליך והפנים את עובדת המוות, תהליך האבלות מתגבש להנצחה. אך מדובר בפצע שאינו מעלה ארוכה.