נדב•לפני 15 שניםרק הערה קטנה, ברשותךלא כל כך הבנתי את ה"אבל" במשפט הסיום שלך. "היישוב היהודי" זו הגדרת התקופה שלפני קום המדינה.על הביקורת של פריצי אגסים על קירות עץ דקים מאת נתן שחם
עמיר•לפני 16 שניםאני ממש מבין למה את מתכוונתגם לגבי הספר הזה וגם לגבי עמוס עוז.על הביקורת של פריצי אגסים על סיפור על אהבה וחושך מאת עמוס עוז
עמיר•לפני 16 שניםהסיפור הראשון פחות מוצלחאת אלה שאחריו מאד אהבתי. קראתי את זה כבר מזמן, אבל אני זוכר סיפור אחד עם קוסם שהיה ממש חזק.על הביקורת של פריצי אגסים על מוות בוונציה מאת תומאס מאן
הכושי של פטר הגדולאלכסנדר פושקיןאני ממש לא בענייני שירה, אז לא התכוונתי לקרוא את פושקין. אבל בזמן האחרון נכנסתי קצת לקטע של ספרות רוסית. פושקין מוזכר כמעט בכל ספר, אז החלטתי לנסות. בסוף כל סיפור אמרתי לעצמי "וואו, איזה מעולה!" והמשכתי הלאה בשקיקה לסיפור הבא. בקיצור, ממש ממש אהבתי. מומלץ בחום.
תרה צרויה שלובתור ארכיאולוגית, ממש לא נהנתי לקרוא את הספר הזה. אני מסכימה עם מה שכבר כתבו כאן - זהו ספר מעיק, מלא תיאורים ארוכים ומעצבנים. אבל הוא גם גרם לי להתעצבן עליו, ואומרים שכשספר מעורר בך רגשות כאלו, זה דבר טוב... בכל אופן, אני לא ממליצה עליו.
קירות עץ דקיםנתן שחםבמקרה ראיתי את הספר הזה על מדף הספרים בבית של ההורים שלי. זהו הספר הראשון של נתן שחם שיצא לי לקרוא. אז קודם כל, אני אציין שאני מתכוונת לקרוא עוד הרבה נתן שחם בעתיד הקרוב. מאוד נהנתי מהספר הזה - שמחולק לשלושה סיפורים, כולם עוסקים בקיבוץ. הראשון - סיפור על בחור החוזר לא"י, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה וכותב מכתבים לאהובתו. השני - בחורה ממשפחה "בורגנית" שעוברת לחיות בקיבוץ, שומעת דברים מעבר לקירות העץ הדקים המפרידים בין חדרה לבין חדר שכניה, אשר גורמים לה לפתח קשרים עם חברים שונים בקיבוץ. השלישי - גבר בן 70 שמסתובב בארה"ב וחושב על הימים שעברו ולא יחזרו, על הדור החדש ועל החיים שלו בקיבוץ. בגב הספר כתוב שמסופר על שלוש תקופות בחיי הישוב היהודי, אבל עם קריאת הספר הבנתי שלמעשה מדובר בעיקר על התקופה שלפני קום המדינה (לפחות ככה לי נראה). בקיצור - ספר ממש טוב. קשה לי להחליט איזה סיפור הכי אהבתי. מאוד ממליצה.
מוות בוונציהתומאס מאןניסיתי, באמת שהתאמצתי. לא הצלחתי לעבור את החצי. איש חכם אחד אמר לי השבוע שאין טעם לבזבז את הזמן על סרטים וספרים שלא נהנים מהם. אז אני מפסיקה לקרוא את הספר.
סיפור על אהבה וחושךעמוס עוזלפני שקראתי את הספר הזה, לא הצלחתי להתחבר לעמוס עוז בכלל. הספרים שלו היו כבדים מדי לטעמי, לא זרמו וגם לא היה לי רצון להמשיך לקרוא. הספר הזה שינה הכל. אין ספק שהספר הזה נכנס לרשימת עשרת הגדולים הישראלים שלי ומאוד מומלץ. היום אני קוראת המון עמוס עוז ומוצאת המון קטעים מתוך האוטוביוגרפיה הזו בספרים שלו. דווקא נחמד לקרוא קודם את האוטוביוגרפיה ואח"כ את הספרים (למרות שיש מי שטוען שעדיף קודם לקרוא את הספרים ואח"כ האוטוביוגרפיה - אבל מה זה משנה, בסופו של דבר נהנים!). עם זאת, לא ממש אהבתי את הקטעים על תהליך הכתיבה של הסופר.
הכושי של פטר הגדולאלכסנדר פושקיןאני ממש לא בענייני שירה, אז לא התכוונתי לקרוא את פושקין. אבל בזמן האחרון נכנסתי קצת לקטע של ספרות רוסית. פושקין מוזכר כמעט בכל ספר, אז החלטתי לנסות. בסוף כל סיפור אמרתי לעצמי "וואו, איזה מעולה!" והמשכתי הלאה בשקיקה לסיפור הבא. בקיצור, ממש ממש אהבתי. מומלץ בחום.
תקנות בית השכרג'ון אירווינג0אני שייך לאלה המחפשים סיפור קטן, אפיזודה יומיומית על אנשים רגילים הכתובה בצורה מרתקת, החושפת את הפנים של הנפש, היוצרת אווירה מיוחדת. אצל אירווינג כמו אצל אירווינג הכל בגדול. תקנות בית השכר הוא סאגה רבת שנים על דמויות הקשורות בבית יתומים נידח אי שם במיין בצפון ארה"ב. בית היתומים הוא גם בית חולים העוסק ב"מלאכת האל" ו"מלאכת השטן" – הלו הן הלידה וההפלה (הלא חוקית באותם הימים). כל הדמויות בספר הן נכות נפשית – בין אם מדובר בד"ר לארץ המנהל את המקום, שהחליט לנטוש את העולם כדי לטפל בילדים ובעוברים הנדחים, בין אם מדובר בילדים היתומים אשר מחפשים להם בית או בנשים המגיעות לבדן כדי להיפטר מהעובר – בנטישה או בהפלה. הסיפור מתמקד, מלבד בית היתומים, בשני יתומים בוגרים שלא מצאו משפחה מאמצת המנסים את מזלם בעולם הגדול ומגלים את הרוע והסבל הקיימים בו, לצד מעט רגעים של חמלה וגילוי. אצל אירווינג אירוע רודף אירוע ותמיד יש הפתעה מעבר לדף. וזה לעיתים מוגזם. למרות הכל אני נהנה גם מכאלה מפעם לפעם, כל עוד הכתיבה משובחת :)
אוסטרליץוו.ג. זבאלד0חווית הקריאה באוסטרליץ התחלקה אצלי לשניים. החלק הראשון, הארוך יותר והפחות נעים, הוא קריאת הספר עצמו. זה חלק מייגע ובעיקר משעמם. מכיוון שבזמנו הספר עשה הרבה באז, חרגתי ממנהגי – להעיף לכל הרוחות ספרים שלא מתחברים אלי אחרי כמה עשרות עמודים – ובכל זאת סיימתי אותו, בעיקר כדי לקרוא מה כתבו עליו ולמה (זה עזר שהספר לא עבה במיוחד ויש בו הרבה תמונות...). כאן בעצם מתחיל החלק השני, החלק השווה. מצאתי ניתוח שכתב על הספר דרור בורשטיין והניתוח מאלף, מעניין ומחכים. למעשה, הוא שיכנע אותי שאכן מדובר ביצירת מופת, כזו שהתוכן והצורה הם בלתי נפרדים וכו'. ולמרות זאת אין טעם לקרוא את הספר פעם שניה ושלישית – גם בקריאה נוספת הוא ישאר משעמם ומייגע. במילים אחרות, השיעמום שהוא משרה על הקורא הוא אחד מהאמצעים האומנותיים העיקריים שהופכים אותו ליצירת מופת, כלומר לשיעמום יש משמעות, ואלמלא היה כה משעמם לא היה ספר גדול. זו הסיבה שעם כל מופתיותו, אני ממליץ עליו רק לאלה שבעיניהם אומנות גדולה היא אומנות גדולה, ולא חייבת להסב הנאה, או לאלה מכם שצמים ביום כיפור, ועוונותיכם כה גדולים שהצום לבדו לא די לו לעינוי נפשכם.
חרדתו של המלך סלומוןרומן גארי (אמיל אז'אר)0נתתי לקסם של הספר להוביל אותי ולמרות שנהנתי הוא לא מהאהובים עלי
