כשהייתי בן ארבע עשרה סבא שלי נפטר. הוא היה כבר זקן, וחולה, ורצה כבר למות. הוא איבד צלם אנוש, אולי אפילו יותר משאיבד בשואה. זו הייתה הלוויה הראשונה שלי, המפגש הראשון עם המוות. בכיתי לצד המיטה שלו כאילו באמת הכרנו. אבל לא היה לי סיכוי, רק שנים אחרי זה, הפנמתי את זה ושחררתי מרגשות האשם.
את אותה השנה העברתי עם המוות. סבי וסבתי (מצד אמי) עלו לנגד עיני. לא יכולתי להפסיק לחשוב מי מהם יילקח קודם, והתחלתי לעשות חשבון – מי עדיף שיילקח, עבור כל אחד מהם, אבל גם מי עדיף שיילקח, עבורי. הכנסתי את האינטרסים האנושיים העלובים שלי למשוואה. אולם לרוב פיללתי, שזה יקרה ביחד, וכך תיחסך אולי מכולנו העגמה.
רק במלוא שנה למותו, דיברתי עם אמי, ושחררתי מאותן מחשבות.
(שניהם בחיים אגב, ובריאים למדי).
דובלה ג'י, הוא סטנדאפיסט וירטואוז, גס ורך כאחד. מושל ונמשל בקהל, שליט ועבד לרגשותיו.
המיקום הוא בנתניה, עוד הופעה. אולם זוהי איננה הופעה רגילה, מפגש עם מכרת ילדות, מצית אצלו זיכרונות ופותח תיבת פנדורה שעתידה להתהפך עליו ועל הקהל.
את הסיפור קראתי במקטעים (אחר הצהריים-לפנות בוקר-אחר הצהריים). בין לבין כביכול ישנתי, אבל לא באמת הצלחתי. לא יכולתי להישאר אדיש לטירוף הדעת שהשתלט על דוב, שתכף הטריף גם אותי.
ליוויתי אותו לירושלים, כשראשו על החלון הנרעד. צללתי אל חשבון הנפש השפל, אך האנושי שלו - בחירתו של דוב, שלדאבונו התממשה.
סטנדאפ זו אומנות, זו היכולת לשים תחת זכוכית מגדלת נורמות אנושיות, ולהאיר אותן בצבע מסוים. גרוסמן אינו קומיקאי, אך הוא יכול היה להיות. מספר פעמים מצאתי את עצמי מגחך בקול (ושלא יחשוב שהבדיחה הלא גמורה על הסוס, חמקה מעיני).
זהו ספרו השלישי עבורי, וקשה שלא להתפעל,
גרוסמן לא נרתע מהאתגר, הוא מתמסר אליו. הוא מאמץ אל חיקו נושאים ברומו של עולם וברומה של הנפש, הוא מפשט אותם ופורש אותם לאינטרפרטציה. גם אם ישנה ביקורת עלילתית כלפיו, לא ניתן להתעלם מהמסע הנפשי הכביר שהוא מעביר את קוראיו, והחותם שהוא מותיר עמם.
מבחינה ספרותית מדובר באומנות לשמה, תיאור חסר רבב של אדם על סף תהום ותגובות הקהל אליו. גרוסמן ניחן באינטליגנציה רגשית המיטיבה להכיר בטיב האדם ורגשותיו, באופן ששומר על אמינות היצירה.