לא קראתי את הספר ולאור המתרחש בימים אלה מאד יקשה עלי לקרוא ספר שנתניהו כתב על עצמו.
הלואי ונתניהו היה מחקה את צרציל שהיה מנהיג שראה את האזרחים,עבד למענם והרגיש כמיצג אותם , למרות שהיה ממעמד גבוה לא התנשא מעליהם.
ספר כזה צריך לקרוא בעוד 15 שנה לאחר שירד מבמת ההסטוריה ולבדוק מה השאיר אחריו.

כשהייתי בן ארבע עשרה סבא שלי נפטר. הוא היה כבר זקן, וחולה, ורצה כבר למות. הוא איבד צלם אנוש, אולי אפילו יותר משאיבד בשואה. זו הייתה הלוויה הראשונה שלי, המפגש הראשון עם המוות. בכיתי לצד המיטה שלו כאילו באמת הכרנו. אבל לא היה לי סיכוי, רק שנים אחרי זה, הפנמתי את זה ושחררתי מרגשות האשם.
את אותה השנה העברתי עם המוות. סבי וסבתי (מצד אמי) עלו לנגד עיני. לא יכולתי להפסיק לחשוב מי מהם יילקח קודם, והתחלתי לעשות חשבון – מי עדיף שיילקח, עבור כל אחד מהם, אבל גם מי עדיף שיילקח, עבורי. הכנסתי את האינטרסים האנושיים העלובים שלי למשוואה. אולם לרוב פיללתי, שזה יקרה ביחד, וכך תיחסך אולי מכולנו העגמה.
רק במלוא שנה למותו, דיברתי עם אמי, ושחררתי מאותן מחשבות.
(שניהם בחיים אגב, ובריאים למדי).

דובלה ג'י, הוא סטנדאפיסט וירטואוז, גס ורך כאחד. מושל ונמשל בקהל, שליט ועבד לרגשותיו.
המיקום הוא בנתניה, עוד הופעה. אולם זוהי איננה הופעה רגילה, מפגש עם מכרת ילדות, מצית אצלו זיכרונות ופותח תיבת פנדורה שעתידה להתהפך עליו ועל הקהל.

את הסיפור קראתי במקטעים (אחר הצהריים-לפנות בוקר-אחר הצהריים). בין לבין כביכול ישנתי, אבל לא באמת הצלחתי. לא יכולתי להישאר אדיש לטירוף הדעת שהשתלט על דוב, שתכף הטריף גם אותי.
ליוויתי אותו לירושלים, כשראשו על החלון הנרעד. צללתי אל חשבון הנפש השפל, אך האנושי שלו - בחירתו של דוב, שלדאבונו התממשה.

סטנדאפ זו אומנות, זו היכולת לשים תחת זכוכית מגדלת נורמות אנושיות, ולהאיר אותן בצבע מסוים. גרוסמן אינו קומיקאי, אך הוא יכול היה להיות. מספר פעמים מצאתי את עצמי מגחך בקול (ושלא יחשוב שהבדיחה הלא גמורה על הסוס, חמקה מעיני).

זהו ספרו השלישי עבורי, וקשה שלא להתפעל,
גרוסמן לא נרתע מהאתגר, הוא מתמסר אליו. הוא מאמץ אל חיקו נושאים ברומו של עולם וברומה של הנפש, הוא מפשט אותם ופורש אותם לאינטרפרטציה. גם אם ישנה ביקורת עלילתית כלפיו, לא ניתן להתעלם מהמסע הנפשי הכביר שהוא מעביר את קוראיו, והחותם שהוא מותיר עמם.

מבחינה ספרותית מדובר באומנות לשמה, תיאור חסר רבב של אדם על סף תהום ותגובות הקהל אליו. גרוסמן ניחן באינטליגנציה רגשית המיטיבה להכיר בטיב האדם ורגשותיו, באופן ששומר על אמינות היצירה.

ובכן,
לרוב, אני נהנה לקרוא ביוגרפיות, אוטוביוגרפיות, מעדיף של מנהיגים. לומד ומודד את מנהיגותם ואישיותם כשלרוב הספר נכתב כספר זיכרונות,
ביוגרפיית סיכום וכן הלאה, או לאחר שהאדם פרש מתפקידו ומן הזירה ועודנו בעולם וכותב זיכרונותיו, או שעבר מן העולם ונכתב עליו.
מתוך עניין, בבחינת דע את האחר, פניתי לקרוא גם את הספר הזה.
אינני מתומכי נתניהו. לא מחובביו. לא ממעריכיו. ובימים אלה עוד פחות מתמיד, שהרי הוא מתגלה בחולשותיו. ואם בעבר חשבתיהו למנהיג, אולי אף מוכשר שאיננו לטעמי ולרוחי - אבל מנהיג, הרי שבשנים האחרונות הפך מבחינתי האיש לפוליטיקאי. פוליטיקאי מהסוג הלא אמין, המובל, השקרן, הקשקשן - הלא מוערך בלשון המעטה, ולמצער אף החלש המובל לשת"פ להרס הדמוקרטיה, השיוויון והמערביות. ובהחלט סיבה לדאגה ולטרדה.
סיפור עברו נחמד. הוא יודע לספר. נולד וגדל במשפחה מרשימה והפך איש (כאן מחקתי את המילה), אולם כמו שאומרים עף על עצמו ועוד במוטת כנפיים ענקית.מילא יכתבו עליך - אבל אתה על עצמך?
צניעות וענווה אין - זה ידוע.
כמה השקרים שם רבים וכמה האמיתות קיימות וכמה הכול צבוע? לך תדע. הוא ידע. האמנתי - לא. מעריך יותר מתמיד - לא.
מעריך את עצמי על הסקרנות והבחירה לקרוא - לא. מעריך את האיש - לא ולא.
והאמת היא שהספר כתוב גם די גרוע, לא בטוח שנערך כהלכה או בכלל.