היום הראשון שלי בכיתה ז' היה נורא.
אני זוכרת, שהפחד התגבר על ההתרגשות. שניסיונותיה הכושלים של אימא לעודד את רוחי ירדו לטמיון, ושהמעבר מהחברות המוכרות והבטוחות, אל כיתה חדשה (שבה ידעתי מבעוד מועד שחברות קרובות- אין לי שם), היה קשה מנשוא. המקום נראה כמו מבוך ענק (או "ענקיסטי", אם נצטט את אחי הקטן), ובתור ילדה שניווט הוא ממש לא העסק שלה, מצאתי את עצמי מבוהלת, ומוכנה לתת ה-כ-ל כדי לחזור ליסודי.
אז למה אני מספרת לכם את זה?
אליפים, של אסתר שטרייט וורצל (בחיי, כמה זמן לקח לי ללמוד להגות את השם כמו שצריך. כשרק הכרתי אותה היא פשוט נקראה בתור "אסתר שטרלהלהלה"), הוא לא ספר פנטזיה. לא ולא. אין פיות, אין מכשפות, אין קסמים, כוחות, יצורים, אנשים עם שרביט וילד אחד שמגלה שהוא קוסם.
הסיפור הוא מציאות טהורה, שפרוסה על פני 402 עמודים מלאים בשפה גבוהה (נו מה הפלא עם כזה שם משפחה).
רוני, תלמיד חדש בבית ספר החקלאי "גנות", מגיע למציאות שונה משהוא מכיר. כאילו חזר לכיתה א', ולא עלה לכיתה ט', קוראים לו (ולכל השכבה שלו) "אליף", הוא מגיע לבית ספר חדש, חברים חדשים, ושגרה שונה.
העולם לא תמיד מחייך, וגם דרכו של רוני אינה חייכנית תמיד. הוא לומד מה זו שנאה, מה זו אכזבה, כבוד, לקיחת אחראיות, ואפילו אהבה. כמו שכבר מכינים אותנו אליו בתקציר, הדלידים (כיתה יב' של בית הספר), הג'מילים (אני מסוגלת לדמיין אותם רק בתור גמלים, מה לעשות), והבטיחים, מתייחסים אליהם כילדים קטנים, מסתכלים עליהם מגבוה, ועל האליפים להוכיח את עצמם.
לא קראתי את הספר מהסיבה הנכונה. הוא היה קבור אי שם ברשימת הספרים שאני רוצה לקרוא, מחכה "בסבלנות". לפחות זה מה שחשבתי, עד שהחליט שנמאס לו, ועקף את כולם בתור.
