על ייאוש ואופטימיות
מדוע ספרו של ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות, העוסק בשואה, ולכאורה מיושן שנתפס כרוחני ברוח שנות השמונים של המאה הקודמת, נקרא עדיין ודווקא בתקופה זאת?
כי יש משהו בתקופת הקורונה, הגורם לנו להתייחס אליה באמביוולנטיות, מצד אחד קיים בנו צורך טבעי להתרחק מספרים שיש להם בסיס דיכאוני המקושר לשואה ולחפש ספרים שיש בהם אופטימיות ושמחת חיים. אך מצד שני, תקופת הקורונה היא תקופה של אי ודאות המקנה תחושה של לחץ ולעתים של טראומה. כדבריו של גדי סגל, מנהל פנימית קורונה בתל השומר, שניסה להסביר את ממדיו של האירוע לא רק כאירוע רפואי, אלא גם כאירוע חברתי ונפשי המכה בנו כמו גלי הלם. דווקא בתקופה זאת, אנחנו מחפשים מדריכים רוחניים, שיהוו עברנו מגדלור מנחה לאופן בו אנחנו יכולים להתנהל בסביבה גועשת וחסרת הוודאות שלנו ולהביט מתוכה על החיים באופטימיות.
אז הספר של פראנקל בעצם אומר את מה שניטשה אמר, מה שלא הורג אותנו מחשל אותנו, או בשפה מכובסת יותר באו ונעשה מהלימון לימונדה, אני דווקא אוהב את הדוגמה השנייה, כי היא חיובית יותר. במלים אחרות, גם במצב שעל פניו נראה לא אופטימי ואפילו קטסטרופאלי, ניתן לחפש ולמצוא את היתרונות הגלומים בו.
פראנקל, העלה סוגיה, מה גרם לאנשים מסוימים לשרוד את השואה ולאחרים לא? מזל, לא בהכרח. הוא חיפש משהו מעבר לכך, במבנה אישיותו של האדם, את יכולתו הנפשית לגלות גמישות מחשבתית ויכולת התמודדות במשברים שעוצמת הרוע בהם בלתי נתפסת. ההתמודדות היא בעזרת הצבת משמועת קטנה, או גדולה לחיים, העשויה להיות נקודת משען ארכימדית באמצעותה ניתן להתגבר על השבר, כמו המחשבה שאהובה ממתינה לך. או כמו הרעיון שאתה יכול להשלים עבודת מחקר שלא סיימת. כלומר גם בעולם שלכאורה אין בו נקודת חיוב אחת, ניתן לחשוב על משמעות חיובית אישית המאפשרת לצלוח את המשבר ואפילו להיבנות מתוכו.
