לא כתבתי פה הרבה זמן, אם להיות מדויקים בעוד שבוע זה יהיה חמש שנים.
אבל יום ההולדת ה18 המתקרב גורם לי לחזור ולהיזכר בדברים שלא עשיתי הרבה זמן.אם זה לקרוא ברנדון סנדרסון ואם זה לכתוב בסימניה (וכן אני יודעת שאין לי הרבה עבר להיות נוסטלגית כלפיו כי אני כולה עוד שבוע 18 אבל ככה זה מרגיש)

אז אלנטריס, אלנטריס זה ספר שהתחלתי לקרוא די הרבה פעמים ולא הצלחתי לסיים. וזה באמת לא אשמתו, לצערי הרב אחת התכונות הלא מוצלחות שלי זה שאני מפסיקה ספרים באמצע. יש לי אפילו מדיף מקסים ומאיר עניים בספריה שלי שנקרא מדף הבושה, עליו יושבים יפה כל הספרים שהפסקתי באמצע ונועצים בי מבט מאשים (אחלה פטנט ממליצה לכולם). אלנטריס למשל נמצא שם כל כך הרבה זמן שהוא הספיק להיות שם לחזור לספריה של אח שלי ואז להיות שם שוב.
סוף סוף הצלחתי לסיים אותו אתמול בלילה ואפילו קראתי את שבעים העמודים האחרונים ביום אחד ואת הרוב בבינג' (דבר שאני של לפני חמש שנים הייתה מזלזלת בו ממש, אבל אני הי"בתניקית די מרוצה ממנו) והוא הזכיר לי את ההרגשה המדהימה של לקרוא ספר פנטזיה טוב.

אז כן אלנטריס לא מושלם, רואים שהוא הספר הראשון של ברנדון ושהרבה נקודות שלו לא מהוקצעות כמו בספרים האחרים שלו (והוא עדיין כותב מדהים, כן? הלוואי עליי חצי מיכולת הכתיבה שלו). ראודן כתוב לנו כדמות חסרת פגמים, הרע והטוב קצת ברורים מדי ויש כמה סצנות אקשן מציקות. אבל הקסם של ברנדון נמצא שם ועוד איך. הדיאולוגים הנהדרים בין הדמויות עולם מושקע ומורכב, מלא בהגיון פנימי עד הפרט הכי קטן. יש טוויסטים מפתיעים ממש אבל כאלה שאם תקרא את הספר שוב תראה את הרמזים מפוזרים לכל אורך הדרך. אבל מעל הכל היכולת האמיתית והיפה שלו להראות לנו שתמיד יש טוב ותמיד יש תקווה. העולמות של ברנדון הם לא עולמות של חדי קרן וקשתות בענן, העולמות שלו קשים והחיים של הדמויות אפילו יותר. אבל הוא מראה לנו שאם מספיק אומץ, ,תקווה ואמונה אמיתית בטוב שבאדם אנחנו יכולים ליצור עולם טוב יותר מתוך האפר. כן זה נאיבי והחיים מורכבים יותר, אבל הכוח של ברנדון הוא בלתת משימה ענקית ובלתי אפשרית ולהשיג אותה בעזרת צעדים קטנים. הוא אופטימי במובן הטוב של המילה, לא בהתעלמות מהמציאות, אבל באמונה בבלתי אפשרי כי זו הדרך היחידה לשנות.

אז אני בת 18 עוד שבוע והרבה דברים קרו לי מאז שהייתי הילדה בת ה12 שקראה הערפילאים.
אבל הספרים שקראתי, הספרים שאהבתי מפוזרים לכל אורך הילדות שלי, נוצרים בתוכם רסיסים של דברים שחוויתי, של הילדה שהייתי (שלצערי גם כתבה דברים די מתומטמים שנמצאים פה לנצח). אלנטריס הזכיר לי שלא כל כך עמוק בפנים יש עדיין את הילדה הזו שאוהבת פיות וסיפורי אגדות ושבמקום מסוים היא אולי החלק הכי אמיתי שלי. חלק שאני צריכה לפנות לו מקום ולהאכיל אותו בספרי פנטזיה טובים לא משנה כמה חשוב לי לשדר מגניבות (ולא, אני לא משדרת מגניבות בשום צורה, אני רק רוצה להאמין שכן)
ולסיום, אני הולכת עכשיו לקרוא את הערפילאים השלישי ולהזכיר לעצמי לא להתפשר על זוגיות שהיא לא עם וין.

הביקורת מוקדשת ללוליפופ שכנראה לא תראה אותה, על היותה האדם שהביא אותי לסימניה וזה שהיא החברה הראשונה שיכולתי לדבר איתה על הספר הזה. אני אוהבת אותך מאוד(:

חד משמעית אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי!
מכירים את ההרגשה שאתם מסיימים ספר, והלב שלכם פשוט נמחץ? ככה הרגשתי כאשר סגרתי את הספר הנפלא הזה. אפילו בכיתי, כי לא הייתי מוכנה להיפרד מעלילה כל כך טובה, גיבורה ראשית מהממת וכתיבה נהדרת כל כך.
הספר כתוב בגוף שלישי, והוא מציג את נקודת המבט של אחותה החורגת של סינדרלה (בספר- אלה), איזבל.
איזבל היא נערה לא כל כך... רגילה. מאז שהיא ילדה קטנה היא אוהבת להילחם בחרבות מאולתרות עם ידידה (ששכחתי איך קוראים לו כי קראתי את הספר לפני כמה חודשים ואין לי כוח לקום לבדוק. סלחו לי), לרכב, לקפוץ מעל גדרות עם סוסה ולקרוא ספרים של מצביאים ולוחמים. העלילה מתרחשת בצרפת בערך במאה ה... 17, אולי? ושם זה לא מקובל כלל. החברה מצפה מהנערות להיות יפות ומטופחות, ללבוש שמלות ולרקוד בנשפים, אך איזבל לא רוצה את זה. אם זאת, אימה מאלצת אותה ואת אחותה לחתוך את בהונותיהן בכדי שיצליחו להכניס את רגלן אל נעל הזכוכית ויתחתנו עם הנסיך. מתוך אהבה לאימה, איזבל עושה כמו שנאמר לה, אבל.. התוכנית משתבשת, ואיזבל שלא הייתה חביבה על אנשי העיירה שלה גם לפני כן נהיית מקור לבוז ולשנאה.
איזבל, שמרגישה כי היא אינה מסוגלת לשאת את הצחוק, הלעג והאמירות המעליבות מקבלת הזדמנות לבקש משאלה מאותה "פיה סנדקית" שעזרה לאחותה החורגת, אלה להגיע לנשף. הנערה מבקשת להיות יפה, והפיה שולחת אותה למסע שבו עליה למצוא את החלקים החסרים של ליבה, כי אם לא תעשה זאת משאלתה לא תתגשם. במקביל, אדם הקורא לעצמו "צ'אנס" נוקט במאמצים רבים לעזור לאיזבל לשנות את גורלה אם כי היא לא יודעת על כך.
הספר מראה לנו מסע מופלא, במהלכו לומדת איזבל לקבל את עצמה ולשחרר מהעבר. היא מתמודדת עם קשיים רבים, אך עושה זאת עם גבורה ותושייה, אומץ ונחישות.
בזכות הכתיבה הנפלאה של ספר זה הפכה ג'ניפר דונלי לאחת הסופרות האהובות עליי, וספרה קפץ הישר למקום השני ברשימת הספרים האהובים עליי (במקום הראשון נמצאת סדרת הספרים של ג'ואן רולינג, הארי פוטר, והיא תישאר שם עוד שנים ארוכות כך שזהו הישג מדהים).