פרנקנשטיין הוא ספר קלאסי שחשוב לקרוא אותו, כיוון שהוא אחת מאבני הדרך של הספרות העולמית.
מדהים שהכותבת הייתה בת 18 בלבד כאשר כתבה את הספר, וזה היה בכלל כחלק ממשחק/תחרות שהיא עשתה עם חבריה.
הספר עצמו מרתק במיוחד. לא יכולתי להניח אותו מהיד.
ומרתק לא פחות הוא סיפור חייה של הסופרת, שמובא בצורה יוצאת דופן ומרשימה בגרסה הזו.

מרי שלי עשתה משהו גאוני - היא לקחה מפלצת גרוטסקית ומבחילה ונתנה לה רגשות אנושיים. אין לי הרבה מה להוסיף על יצירת המופת הזאת חוץ מאשר שאני ממליצה לכולם לקרוא אותה. היא גרמה לי להזיל דמעה בכמה וכמה מקומות.

עם פרנקנשטיין המפלצת יכול להזדהות כל מי שנשבר לו הלב או חווה בחייו אכזבה מבני אדם מכל סיבה שהיא, שזה כמעט כולנו.

הרבה אנשים משווים את הספר הזה לדרקולה ולמרות ששניהם מצויינים בדרכם שלהם, פרנקנשטיין בולט בצורה ניכרת רק בגלל שהוא בעל הרבה יותר שכבות ורבדים. למי שמתלבט אני ממליצה לקרוא את הספר הזה קודם.

רומן גותי, מורבידי ביותר, כשצינת המוות אופפת אותו.
לא משהו שאפשר להמליץ לכל אחד, רק לאלה שאוהבים את הקלאסיקות, וכאלה שלא מפחדים לקרוא ספרים על מוות.
ובכל זאת המוות כנראה מסמל משהו.

חייה של מרי שלי היו רדופי זוועות. משם בא הרעיון לכתוב ספר, פרנקנשטיין המפלץ, הוא כנראה סמל לכל הרעות שרדפו אותה בחייה, המוות פשוט מסמל את הקץ, אבל לא של הרע בחייה, אלה קץ של כל דבר טוב ותם. ומשם, מתוך הקשה, הרע, העצוב - צומחים סיפורים כאלה, מהפנטים, מסחררים, כמעט בלתי נתפסים, רק מוח של גאון יכול לרקוח מתכון כזה. גאון חולני יש להוסיף. אבל באמת שאי אפשר להאשים את מרי שלי, עם חיים כמו שלה, זה היה מתבקש.

הגאונות שלה, לא רק מתבטאת ברעיון, שגדולי המדענים חושבים שהוא בלתי אפשרי - להפיח חיים בדבר/יצור מת, אלה גם בדרך הסיפור המיוחדת שלה.

היא מתבלת את הסיפור עם תבנית מתוחכמת ביותר, וכך זה עובד :
בהתחלה ישנה תכתובת מכתבים, בין ימאי לאחותו, בו הוא מספר לה על תלאותיו. לאחר שאנו קוראים את סיפורו, הוא ניתקל בויקטור פרנקנשטיין על סיפונו, שמתחיל לספר את סיפור הזוועות שלו, לאחר מכן, ויקטור מספר על פרנקנשטיין המפלץ, שמספר על חייו !!! ולקרוא את זה פשוט תענוג גדול, סוג של אתגר, לרגע אבדו לי עקבותיהם של המספרים, אך שבתי על עקבותיהם, והכל בא על מקומו בשלום.

אהבתי את הסיפור, את העלילה, את הכל הכל הכל בספר הזה.
באחת הפיסקאות, פרנקנשטיין המפלץ מוצא עותק של ספר, שאני אישית מאוד אוהבת (ייסורי וורתר הצעיר) וזה מה שהוא חושב עליו :"ורתר עצמו נראה לי יצור נעלה מכפי שראיתי או דמיינתי אי-פעם.אופיו היה חף מכל יומרה, אך מרשים ביותר. הדיונים במוות ובהתאבדות מילאו אותי פליאה" טוב לפחות אני יודעת שלפרנקנשטיין המפלץ ואנוכי יש את אותו הטעם בספרים :-)