ספר מעולה, מדהים, אחד הטובים שנכתבו אי פעם, מרגש עד דמעות וחי כל כך עד שאתה רואה את ההתרחשויות לנגד עינייך והופך להיות חלק בלתי נפרד מהמשפחה עליה מסופר. מומלץ מומלץ מומלץ!!!

זה הספר הכי טוב שקראתי עד עכשיו בימי חיי. בדרך כלל אני לא מתה על סיפורים קצרים. תמיד אני מרגישה שאני לא מספיקה להתחבר לדמויות, וכבר הסיפור נגמר. זה תמיד נראה לי שטוח מדי ולא מעמיק למקומות אליהם אני אוהבת להגיע עם הדמויות. אבל בקובץ הסיפורים הקצרים הזה הדבר שונה. קובץ הסיפורים הזה נדמה בעיני כחיים עצמם. יהושע מטפל בכל האלמנטים הכי חשובים של חיינו בצורה מדהימה ונוגעת ללב. יש שם סיפור על מוות, סיפור על אהבה, סיפור על שינה, מערכת יחסים בקריסה, סיפורים פוליטיים ועוד. הדמויות עגולות, עמוקות, לא משנה שלעיתים אפילו את שמן המספר לא טורח לומר לנו. החיבור הוא מיידי, עצמתי. רמת ההזדהות (שלי לפחות) היתה מאד גבוהה וזה מה שמשך אותי כל כך לספר הזה. כל כך הרבה חמלה מייצר יהושע אצל הקורא כלפי דמויותיו. כל כך הרבה עצב טמון בהן, וכל כך הרבה יופי כי שקראתי את הספר פשוט הרגשתי שיש בו הכל, וכמו שציינתי כבר קודם - החיים עצמם. הסיפורים הם לעיתים הזויים, מיסטיים משהו, הגבול בין דמיון למציאות לא תמיד ברור ולעיתים כלל לא ברור, ועדיין יש בהם כל כך הרבה אמת, הדברים הקטנים, היומיומיים, האמיתיים והמוחשיים כל כך מתחבאים בין המטאפורות הפוליטיות המרתקות. הדמויות שלו הן אנשים קטנים, לרוב בודדים, הזויים לעיתים, ברוב במוחלט של הסיפורים עושים הגיבורים מעשים מטורפים לחלוטין ועדיין, הכל נדמה פתאום כל כך הגיוני! למה בעצם שלא ארצה לרצוח את הילד של האקסית שלי? למה באמת שלא אצא לי פשוט במשך יום העבודה לישון כי אני כל כך עייף? ועוד ועוד... כל מה שלא אנסה לכתוב פה לא ישווה לחוויה המופלאה שעברתי עם הספר הזה בשבועיים האחרונים. הוא פשוט מדהים ובראש ובראשונה "שלשה ימים וילד", גולת הכותרת של הספר הזה, סיפור שכבר הכרתי מקובץ סיפורים אחר שלו שקראתי בעבר ושוב חזרתי להתענג עליו כבפעם הראשונה. פשוט תקראו. לפחות תנסו. בעיני יותר טוב מזה אין (או שאני עוד לא הגעתי לזה)

אני אעז ואומר שזה הספר של אוסטר שהכי אהבתי, וקראתי כמה ספרים שלו. עוד אוסיף, שזה ספר חובה לאוהבי קולנוע קלאסי. לא ידעתי שאפשר לתאר סרטים שלמים במילים, ולגרום להנאה כל כך גדולה ולהבנה כל כך עמוקה של הסרט. לדמיין אותו בצורה מושלמת ממש כאילו צפית בו, עד שקראתי את הספר הזה זה היה נראה לי סותר... דיוויד זימר מאבד את משפחתו - אשתו האהובה ושני ילדיו הקטנים בתאונת מטוס. דיוויד נכנס לדיכאון בלתי רגיל, הוא על סף אבדון מוחלט עד שנתקל במקרה בטלוויזיה בקטע קצר מסרט אילם שעשה במאי סרטים עלום בשם הקטור מאן. הקטע מעלה חיוך על שפתיו, ודיוויד יוצר למסע מחקרי על אותו במאי ומתחיל לכתוב ספר אודות עבודתו ויצירותיו. אותו הקטור מאן נעלם באורח מסתורי בשנת 1929 אחרי שביים סרטים בודדים בלבד, ועובדה זו לא ממש עניינה את דיוויד במחקרו, עד שהוא מקבל מכתב מאשה מסתורית בשם פרידה ספלינג, הטוענת שהיא אשתו של הקטור מאן. בעקבות מכתב זה יוצא דיוויד למסע די הזוי לעבר גילוי עברו וסודותיו של אותו מאן, בעל כורחו בעצם, הוא מתגלגל לתוך פרשיות סבוכות מעברו של הבמאי. ספר מעניין ביותר, ומעל הכל גורם להרהורים על הקשר שבין היצירה והחיים, על הקשר של אמן לקהלו. אלי הנושאים האלה קרובים באופן אישי ולכן הספר מאד ריתק אותי.

זה הספר הכי טוב שקראתי עד עכשיו בימי חיי. בדרך כלל אני לא מתה על סיפורים קצרים. תמיד אני מרגישה שאני לא מספיקה להתחבר לדמויות, וכבר הסיפור נגמר. זה תמיד נראה לי שטוח מדי ולא מעמיק למקומות אליהם אני אוהבת להגיע עם הדמויות. אבל בקובץ הסיפורים הקצרים הזה הדבר שונה. קובץ הסיפורים הזה נדמה בעיני כחיים עצמם. יהושע מטפל בכל האלמנטים הכי חשובים של חיינו בצורה מדהימה ונוגעת ללב. יש שם סיפור על מוות, סיפור על אהבה, סיפור על שינה, מערכת יחסים בקריסה, סיפורים פוליטיים ועוד. הדמויות עגולות, עמוקות, לא משנה שלעיתים אפילו את שמן המספר לא טורח לומר לנו. החיבור הוא מיידי, עצמתי. רמת ההזדהות (שלי לפחות) היתה מאד גבוהה וזה מה שמשך אותי כל כך לספר הזה. כל כך הרבה חמלה מייצר יהושע אצל הקורא כלפי דמויותיו. כל כך הרבה עצב טמון בהן, וכל כך הרבה יופי כי שקראתי את הספר פשוט הרגשתי שיש בו הכל, וכמו שציינתי כבר קודם - החיים עצמם. הסיפורים הם לעיתים הזויים, מיסטיים משהו, הגבול בין דמיון למציאות לא תמיד ברור ולעיתים כלל לא ברור, ועדיין יש בהם כל כך הרבה אמת, הדברים הקטנים, היומיומיים, האמיתיים והמוחשיים כל כך מתחבאים בין המטאפורות הפוליטיות המרתקות. הדמויות שלו הן אנשים קטנים, לרוב בודדים, הזויים לעיתים, ברוב במוחלט של הסיפורים עושים הגיבורים מעשים מטורפים לחלוטין ועדיין, הכל נדמה פתאום כל כך הגיוני! למה בעצם שלא ארצה לרצוח את הילד של האקסית שלי? למה באמת שלא אצא לי פשוט במשך יום העבודה לישון כי אני כל כך עייף? ועוד ועוד... כל מה שלא אנסה לכתוב פה לא ישווה לחוויה המופלאה שעברתי עם הספר הזה בשבועיים האחרונים. הוא פשוט מדהים ובראש ובראשונה "שלשה ימים וילד", גולת הכותרת של הספר הזה, סיפור שכבר הכרתי מקובץ סיפורים אחר שלו שקראתי בעבר ושוב חזרתי להתענג עליו כבפעם הראשונה. פשוט תקראו. לפחות תנסו. בעיני יותר טוב מזה אין (או שאני עוד לא הגעתי לזה)

מעביר את הזמן בכיף, לא יותר.

זה ספר ממש מוזר - הוא מתחיל מ-ע-ו-ל-ה - זו הסיבה שקניתי אותו - קראתי את ההתחלה, קצת אחרי ההתחלה הופך לסיוט, משעמם ולא זורם ומעצבן ומבלבל... אבל בסוף הוא הופך ליפה ומרגש ובעצם - נותן הרגשה שהקריאה היתה שווה למרות הכל.