ככה ספר מתח טוב אמור להיות כתוב: מרתק מתחילתו ועד סופו, קריא, בלי אוסף של דמויות שוליות, שלא ניתן להבחין ביניהן ולזכור מי זה מי, בלי קללות בכל דף וגסויות, בלי חזרה לעבר בכל פרק, בלי בלש/חוקר מיוסר ואלכוהוליסט, בעל עבר שרודף אותו ומשפחה לא מתפקדת, שלא מתקלח, ישן או מחליף בגדים כמעט לאורך כל הספר...
אז מה כן יש בו: סיפור אמין (יחסית), מעניין ומותח שמסופר ברובו מנקודת המבט של אחת מהגיבורות, ומידי פעם מנקודת המבט של דמויות בודדות נוספות. שפה קולחת- לא גבוהה מידי אך גם לא ירודה, רוצחים סדרתיים, מעקבים, גופות מושחתות.

את התרשמותי מספר הביכורים של אורלי סיגל אני רוצה להתחיל דווקא מצורת הכתיבה, מהשפה, מהמשפטים. משובח! אין מילה אחרת לתאר.

צורת הכתיבה הזורמת, לעיתים במשפט קצר לעיתים ארוך, לפעמים מילה אחת מסכמת ולפעמים משאירה שאלה פתוחה. העושר המילולי המדויק, השפה שאינה גבוהה ומתנשאת אך אינה סלנג רחוב. כל אלה יצרו צורת כתיבה שנותנת תחושה כאילו הספר כולו הוא שיחה בין אנשים ולא מילים מודפסות. שאפו!



העלילה עוסקת בקבוצת חברים קרובה. שני זוגות נשואים, אחד גרוש. בית, ילדים, עבודה, משפחה. עד כאן הכל גלוי וידוע אך מה מסתתר מתחת?

תשוקות, צורך לנסות, לטעום, לדעת, להרגיש אבל הרי כולם חיים במסגרת ומסגרות לא פורצים. או שכן?

כל החברים מחליטים לחיות יחד עם ילדיהם בקומונה אחת. זה לא רק לבשל יחד, להרדים ילדים יחד ולהכין ארוחת ערב יחד אלא זה גם להתחבר פיזית ורגשית זה לזו וזה לזה.

ההחלטה לפתוח את הנישואים בצורה משותפת, לעשות סקס חופשי, לאהוב קצת אחרת, לממש פנטזיות מובילה כל אחד ואחת מהם להתמודדות לא קלה, לסודות ושקרים חדשים, לכעסים שצפים, קנאה, רוך, תשוקה מטורפת, נפילה כואבת ושיעור לחיים.

הספר מספק הצצה מסקרנת למה שרבים חושבים בינם לבין עצמם ורק מעטים מנסים.

נושא פתיחת הנישואים תופס תאוצה לאחרונה ורבות מדובר עליו. ואולם, בעיניי ישנו הבדל גדול בין לפתוח נישואים לבין לגור יחד בקומונה.

נישואים וזוגיות נחשבים כטאבו גם בעולם הלכאורה מודרני בו אנו חיים. אבל בחדרי חדרים ובחדרי הלב רבים מבקשים לעצמם את החופש והיכולת לאהוב יותר מאחד, לחשוק ביותר מאחת.

שבוע שעבר לקחתי אחת מנתבג ליבנה. זאת היתה בחורה גבוהה אולי בת חמישים. היא השאירה את המזוודות שלה על הרצפה ופתחה את הדלת מאחורה והתיישבה. לא כאילו היא ממהרת. הפוך. כאילו יש לה כל הזמן שבעולם. בלי להעיף בי מבט אמרה לי יבנה ופתחה תיק קטן בצבע זהב שנראה כמו חלוק נפוח כזה שיש בו הרבה מעויינים והוציאה ממנו משהו שנראה כמו עפרון בצבע סגול חלש. ישבתי עוד כמה רגעים והסתכלתי עליה במראה אבל לא נראה שהיא שמה לב על מה שקורה מסביבה. פתחתי את הדלת שלי ויצאתי מהאוטו. לקחתי את שתי המזוודות שלה גם הלבנה הקטנה וגם זאת שהיה לה צבע של שמיים ביום חם עם אובך והכנסתי אותן לבגאז' אחת ליד השניה. אחר כך חזרתי לאוטו והתחלתי לנסוע והיא בינתיים מורחת על השפתיים שלה את העפרון הזה שהוציאה ומסתכלת בראי קטן שבטח הוציאה אותו מתי שהייתי עסוק עם המזוודות שלה. רציתי להתחיל לדבר איתה קצת כי הכל היה שקט מידי וגם מוזר אז שאלתי אם היא רוצה לתת לי כתובת של הבית. בלי להסתכל לכיוון שלי היא אמרה את השם של הרחוב והבנתי שהיא מה שנקרא לא מעוניינת בשיחה. המשכתי להעיף מבטים במראה ופתאם אני רואה שהיא לוקחת את היד שלה ומתחילה למחוק את כל מה שציירה על השפתיים שלה ואחרי שמחקה ונמרח לה קצת המשיכה למחוק עד שכנראה חשבה שזה בסדר ואז התחילה לצייר מחדש ובעיניים שלי זה היה בדיוק כמו קודם. בראש נזכרתי במשהו שראיתי לפני כמה זמן במוזיאון באמסטרדם. היה שם כמו שעון אורלוגין כזה שעומד על הרצפה גבוה אבל זה היה עשוי מקרטון או מפלסטיק בצבע שחור ועמד גבוה אבל לא היה מלבן. זה היה כמו חרוט בלי ראש ואיפה שצריך להיות השעון היה עיגול וראו בו כמו זכוכית כזאת שיש באמבטיה שלא רואים ברור והיו מצויירים עליו המחוגים עם טוש וכאילו היה מישהו מאחורה שכל דקה מחק את המחוג של הדקות וצייר אותו מחדש דקה אחת קדימה ולפעמים מחק גם את המחוג של השעות והזיז אותו קצת וגם אצלו זה כל הזמן נמרח והיה נראה אחר כך כמעט אותו הדבר.