אמל"ק: ספר מדהים ומושלם, לא יכולתי להפסיק לקרוא...

יותר באריכות: קראתי את היומן בגרסתו הישנה יותר לא מעט פעמים, בגילאים ותקופות שונות בחיים.
היומן הגרפי בהחלט מחדש הרבה, ולא רק מבחינת האיורים.
אמנם בתחילת הקריאה הייתה לי תחושה קלה שיש כאן ניסיון להתחנף לקוראים שטרם חצו את גיל 12 (בעיקר בגלל השפה הכמעט סלנגית)
אבל זה קרה רק בקטע קטן מאוד של הטקסט, ולמזלנו מהר מאוד מתבררת גאוניותו של הספר, שלמעשה יכול להתאים לכל גיל.
היומן הגרפי מצליח להעביר היטב את אופיה הסוער של אנה, למרות השינויים שנעשו בניסוח עקב הנגשת השפה לצעירים והקיצור ההכרחי (כדי להפוך את היומן לגרפי).
למרות שמדובר בספר על השואה - הוא אינו מדכא כלל, ואפילו אפשר לומר שהוא די מעודד (לפחות בעיני), כי הוא לא מתעכב על גורלו של אדם כזה או אחר אלא יותר על המסרים האוניברסליים שאנה רוצה להעביר.
העיבוד החדש שם דגש על הקונפליקט החברתי שאנה נתונה בו במסתור, ובמיוחד על הקונפליקט עם אמה - מה שמוסיף ליומן אלמנטים עלילתיים לעומת המקור.
לאורך כל הקריאה עוברת כחוט השני שאיפתה של אנה להיות אדם טוב יותר. היא לעיתים לא מעריכה כראוי את תרומתה ודוחקת בעצמה להשתפר, אך לאחר הקריאה אפשר להגיד בפה מלא כי מן הסתם לולא אנה היו חיי הדיירים במסתור משעממים הרבה הרבה יותר, ובעיניי - גם בלי כל המאמצים היא הייתה אדם טוב.

הדבר היחיד שמצדיק קריאת ספרים בתקופת מבחנים הוא התירוץ "נכון, אני קוראת את הספר הזה עכשיו, אבל הוא קשור לתחום שאני לומדת."
והספר הזה הוא בחירה כל כך נהדרת. זהו ספר מרתק שגרם לי לצחוק בקול רם, הישג מרשים מאוד אם לזכור שמדובר בספר מדעי.
הספר עוסק בשאלה שנשפך עליה המון דיו (דם של בלשנים): האם השפה משפיעה על הדרך בה אנו רואים את עולמנו? זוהי שאלה כבדת משקל, ומעניינת מאוד. בזהירות רבה, דויטשר מנפה דעות קדומות, עמדות ראשוניות ובורות כללי מושרשת בכל הנוגע לשפה, פוסע ממחקר למחקר באלגנטיות, ומודד את תשובתו לשאלה המרתקת הזו את תשובתו הזהירה, אך המשכנעת: כן, השפה משפיעה, אמנם בצורה מדודה, על ראייתנו את העולם. איך? קראו ותגלו.

לא מדובר בעוד ספר המפריח השערות או דעות קדומות, אלא בספר מחקרי לכל דבר, ולמרבה השמחה גם גדוש הומור. כן, קראתם נכון: ספר מחקרי מצחיק. מה זה מצחיק? נורא מצחיק - ואם אתם רוצים לצחוק ובו בזמן גם לגלות איך השפה, הפלא הגדול של האנושות, משפיעה עלינו - תקראו אותו! רק שתדעו, בספריית האוניברסיטה הוא נמצא תמיד ברשימת המתנה, והוא פופולרי לא רק בקרב הסטודנטים - העותק הפרטי שלי נמצא כרגע בהשאלה אצל אחת המרצות שלי.

ספר מעניין, מעורר מחשבה וסקרנות, משכנע, ידידותי לכל קורא, באם שפות מעניינות אותו או לא כל כך, ומצחיק. אמרתי כבר מצחיק?

בעמוד 70 והחלטתי אתמול שלא אבזבז על זה עוד זמן כיוון הסגנון שלי ואין בזה שום קסם מבחינתי.
אני די כועסת. למה? כי אני שונאת לקרוא רומן ולגלות פתאום שהוא מחולק לכמה סיפורים במקביל שאמרו להיות ביניהם קשר כלשהו. לא מעניין אותי! אני רוצה רצף עלילתי! וחבל שלא ברור מהתקציר של הספר שמדובר על מספר עלילות שונות עם דמויות שונות. לא הסגנון שלי נראה לי מתיש וחסר פואנטה.